אני זוכרת ערב שישי אחד שאכלנו אצל סבתא בתקופה שכבר לא היה לה כוח לבשל ואני והמשפחה היינו נוסעים כל שישי לארח לה חברה 

אז שישי אחד אני חושבת לפני חודש אולי חודש וחצי ישבנו איתה, היא הייתה קצת חלשה אבל כמו בכל בוקר ענדה את העגילים הזהובים שלה והשרשרת הארוכה והדקיקה וזה היה לי סימן שהיא בסדר. היא לא אכלה הרבה אבל אכלה מספיק והורידה עם אמא ואבא שוט של ערק (שוט בריאות). אחרי שסיימה לאכול היא קמה ונשכבה במיטה שלה, כבר לא היה לה כל כך כוח וגם הגידול ברגל הכאיב לה, אבל בכל זאת היא חייכה. הייתה מוזהבת כזו. כשסיימנו לנקות ולסדר את מפת השבת על שולחן האוכל לפי החוקים הקפדניים של סבתא, נכנסתי לחדר שלה לומר לה לילה טוב. היא כבר הייתה חצי רדומה מהתרופות שלה, אבל בכל זאת הצליחה להושיט אליי יד. אצרתי לה שאיזה כיף לה שהיא מכוסה בכזו שמיכה לבנה וצמרירית, וברגע אחד בלי שיכולתי למנוע את המעשה, היא התיישבה במיטה והביאה לי את השמיכה. ״קחי, שתהיה שלך״ 

לא רציתי לקחת אותה כי פחדתי שלא תהיה לה עוד שמיכה חמה כזו ושיהיה לה קר בלילה, אבל היא התעקשה ודחפה אליי את השמיכה. הודתי לה ונשקתי לה ויצאנו לכיוון הבית. 

עכשיו כל לילה אני ישנה עם השמיכה הצמרירית שנראית כמו ערימה של שלג חם, ואני מחייכת. 

 

עמית אומר שהיא נפטרה מאושרת. אני לנצח אלקה את עצמי על זה שבשישי שעבר לא הייתי בבית כדי לשמוע אותה מקדשת. 

תנוחי סבתא.