המלחמות האלו כל כך קשות. אין שניה שהגלגלים בתוך הראש לא מסתובבים, אין רגע אחד שהפרנויה לא מגרדת לי בצדדים של המוח. זה עוקץ וכואב ואם אני סוף סוף מצליחה לסגור את הדלת הזו ולהפריח כל מחשבה שחשבתי אז שהיא כזו נוראית, דלת שניה נפתחת וממנה נכנסנות עוד אלף מחשבות שהן לא נכונות. והעניין הכי קשה הוא שאני יודעת שהן לא נכונות, אבל האם אני מסוגלת להאמין לעצמי? ואם אני לא באמת יודעת? כי בפנים יש עוד עשר קולות ואני נשמעת רק לפרקים בודדים. למי אני מאמינה כשיש יותר מעמדה אחת? יותר מצד אחד?

לפני כמה ימים רבתי עם עמית והוא שכב במיטה ולא הסתכל עליי. גם אני לא הסתכלתי עליו, אבל בפנים כבר ידעתי שזה נגמר. הגוף שלי היה מאובן והוא הסתכל על התקרה והפנים שלו היו קשות. פתאום הכל התערבב. כל המגדל שהצלחתי לייצב בינתיים כבר הספיק להתרסק. זה נורא קשה, כי עמית לא מדבר ויותר קשה לי לקרוא אותו אז אוטומטית זו אני שאשמה ואוטומטית הדלת והחלון נפתחים והרעפים בגג לא מספיק חזקים וחסינים נגד הרוח והכל סלט אחד גדול ולמי אני מאמינה עכשיו ומי טועה ומי מזיין בשכל ואיפה אני עומדת בתוך כל הסיפור הזה.

אין לי שניה אחת בלי שיש עוד קול שמדבר בתוכי חוץ ממני, וזה במקרה הטוב. אין שניה אחת של מנוחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s