not unlike the waves

הצוות מאד סחי. זה דיי מעפן ומקשה עלי להחליף כמה מילים עם אלה שיצא לי להכיר. הכרתי בעיקר בנות שהן קטנות ממני בכמה שנים. האחמשית שלי דווקא בסדר למרות שכשסיימנו את המשמרת יחד בשישי, היא מיד הלכה בלי לומר שלום. קצת קשה לי שם, לא יודעת אם זה כי זו רק ההתחלה ועוד לא התאקלמתי. נכון שיש לי הכי פחות פזם שם, אבל אני לא אוהבת את העובדה שבנות בכיתה יא' אומרות לי מה לעשות ואיך לעשות. רוצה לעשות דברים בדרך שלי ולא בדרך מכנית שכתובה באיזו חוברת הדרכה. זה לא איזה משחק אגו וגם לא התנשאות ממרום גילי, זה פשוט לא מרגיש כמו המקום שלי עדיין. מאד חסר לי אופי ונשמה. זה לא כמו בחווה ששם אפשר לשפוך סיפור חיים ואז גם לגלות שמישהו מזדהה איתי או הקשיב, זה מאד אחרת. זה מאד טכני ורפטטיבי. תקחי את הבאן, תכיני את השייק, תניחי אותו בעמדת הדיספוט ואז תשלבי ידיים ותחכי להזמנה הבאה. אני כמובן לא מתכוונת להתפטר כי אלו יהיו רק שלושה חודשים ועברתי בינתיים רק שלושה ימים, אבל זה מותיר אותי בחוסר שקט שמוביל לאובר ת'ינקינג שיוביל בקרוב לקצר. פשוט בא לי שפעם אחת דברים יסתדרו, שדברים ישבו כמו שצריך. ביום שלישי יש ערב צוות בבאולינג למרות שהסניף הזה חיי ונושם כבר קרוב לשנה. אני לא כל כך רוצה ללכת, אבל, you gotta do what you gotta do. 

חוץ מזה, אגאלוך התפרקו. יום עצוב מאד לכל תעשיית הפוסט אטמוספריק פולק דום מטאל. עצוב