כשהשעה כבר שבע בבוקר ועוד לא נרדמתי ויש ציפור מחוץ לחלון שמצייצת את אותו הציוץ בריפיט אני משתדלת לחשוב שהיא שרה לי במקום להתעצבן. אתמול בהופעה הוצאתי בחורה שיכורה לרחוב כי היה נראה שהיא עומדת להתמוטט ובסוף הערב כשחבר שלה בא לקחת אותה כמעט דפקתי לו מכות רצח מרוב עצבים אבל עמית היה חוצץ ביני לבינו. בסוף הוא הרגיע אותי ולקח אותי הביתה. בטח בלעדיו הייתי שוברת ידיים על ימין ועל שמאל. אני חושבת שאני צריכה לחזור לטיפול כי אני מרגישה את הדחף הזה גדל בי שוב. זה יצר שהוא בסדר ואנושי אבל הוא לא בהכרח טוב. בעצם, הוא בכלל לא טוב. וכמה שאני משתדלת להדחיק הוא תמיד שם. אני אדם אלים שלא יכול להתנהל בחברת אנשים בלי להיות בטיפול. ניסיתי לשוחח היום עם מישהי וכבר אחרי שהחלפנו שני משפטים היא עזבה. נראה שהכישורים החברתיים שלי היו ונשארו על הפנים. החברים היחידים שיש לי הם עמית ואחים שלו. בשנה שעברה כשלקחתי כדורים הייתי לוקחת שני סוגים נגד הדכאון ואחד בשביל לייצב סכיזופרניה אבל הוא לא עשה שיט. הכדור הרביעי היה כדי להרדים ולהרגיע אבל איכשהו תמיד הצלחתי להוציא פרצופים שחורים מהתקרה. ביומיים האחרונים יש לי קולות בתוך הראש יותר מבדרך כלל וכל מני דברים דברים זזים ואין לי שקט וגם לא מנוחה. עמית אמר לי שיותר קל לו להירדם כשאני מחכה לו במיטה והתחלתי לבכות כי לפעמים אני שוכחת שיש לי בחור שמטורף עליי וזה לא מובן מאליו לי. יש מישהו שאני כל הזמן רואה בהופעות והוא נראה בדיוק כמו ניר שהיה שלי וזה משגע אותי, אבל אולי זה רק המוח משחק משחקים. אני תמיד מפסידה.
psychosphere 