gone

אני שומעת עכשיו בלאק אטמוספרי מדהים שעמית מצא וצריכה לחזור לעבודה בקרוב. אני שונאת כשיש לי הפסקות של שלוש שעות ואז אני צריכה לחזור הביתה ואז לחזור לחווה שוב. אני שונאת את הבוסית שלי, אני שונאת מאד את כולם. אתמול בעבודה שמעתי איזה שיר בריפיט בהפסקה והרגשתי כאילו אני משתגעת. באמת רציתי להשתגע, כמו הולדן מהתפסן. הסתכלתי על הצלקות שלי למשך כמה דקות שבאמת הרגישו כמו מילניום ורציתי לפתוח את כולן שוב. רציתי לתקוע בצלקת שהייתה לי הכי כואבת סכין ולהגיע עד העצם. אני חושבת שזה חוזר כי לפני שבוע הסתכלתי על שתי תמונות שלי מהתקופה של התיכון שלא שמתי זין ולא ישנתי והלכתי מכות וחתכתי עמוק ואני רוצה שזה יחזור. כי כואב לי מדיי בשביל להמשיך לזייף. עמית הוא באמת נקודת אור בתוך כל החושך הזה ובלעדיו מזמן הייתי מנסרת לעצמי יד וגוזרת את כל השיער מהראש שלי. זה פשוט שפעם לא היה לי אכפת שאני לבד. בודדתי את עצמי מהשכבה כי שנאתי את כולם שנאה כזו עמוקה ולא רציתי שאף אחד יתקרב. לא רציתי כלום מאף אחד, לא את הטובות המעפנות ולא את הזיופים הגרועים. רציתי שיעזבו אותי בשקט, רציתי להמשיך לחרוט מילים על העור שלי. הייתי לבד ולא זרקתי זין ולא הייתי צריכה כלום חוץ מהסכין שגנבתי מחדר אמנות ואזניות. עכשיו אין לי ספק שאני במקום טוב יותר, אבל חזרתי להרגיש דברים וזה ממוטט אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך לבד ואני יודעת מה זה לחיות לבד. זה באמת מפרק אותי לחתיכות שאני כבר לא מצליחה לאסוף. דרכתי על כל השברים שלי ואלו חתכו לי את הרגליים. בלי עמית אני לגמרי לבד וזה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי. בכיתי מאד לעמית וייללתי לו שאני לא רוצה להרגיש יותר ושכואב לי והוא אמר שזה חלק מהתהליך. אני בכלל לא רוצה לעבור שום תהליך. רוצה את עמית וכל השאר יכול להשרף מבחינתי. כוסעמק.