אני חושבת שהוא הופך אותי לאדם רגוע יותר. לפני שהכרתי אותו הייתי אדם מאד כועס ומאד מלא בשנאה. כעס שנאגר בי במשך שנים ונערם במעלה הגרון, אז כל פיפס מוציא אותי מדעתי. עלינו לאוטובוס דחוס השבוע ועמדנו כולנו כמו סרדינים כשהנהג המשיך להעלות עוד ועוד נוסעים. בחורה אחת שישבה על הספסל אמרה לי ביהירות כזו, "את נוגעת בי". הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. נשמתי. בכל זאת אמרתי לה בלגלוג שאני לא נוגעת בה, אבל אם זו הייתי רק אני, אני יודעת שהייתי פותחת פה שהיה משאיר את שלה פעור. לא כי חונכתי לא בסדר, להפך. אני חושבת שזה כי אני ברוב הזמן מונעת מכעס. אבל כשאני איתו, כשהוא מחבק אותי, כשהוא רק מסתכל עליי, הכל נעלם. הוא כמו תרופת קסם כזו, ואני מוקירה אותו.

 

אבל מצד שני, כשאנחנו יחד בפוגו אנחנו מזיינים את כולם. 

(למרות שאתמול בהופעה הוא מאד הרגיש שהוא צריך לשמור עליי מכולם כמו על ניצן שרק יצא. באמצע ההופעה הלכתי לשירותים בלי לומר לו וכשחזרתי הוא אחז ביד שלי כל כך חזק שהרגשתי את הדאגה שלו עוברת ממנו אליי. הוא מאד מרגיש את הצורך לגונן עליי מפני גברים. וזה בסדר, זה לא מקנאה וגם לא נעשה בטעם רע. אני שמחה שאני יכולה לנשום בפעם הראשונה בחיים. לא הרגשתי בטוחה כך מעולם)