עציצים 2

עמי

שבוע לפני שעמי נפטר הוא ישב אצלנו בחצר ושתה קפה שחור עם אבא אחרי חודשים שלמים שלא ראיתי אותו כי הוא ואבא לא דיברו למרות שאני יודעת שזו לא הייתה אשמתו, אלא אשמת החתן עלוב הנפש שלו שעליו אני לא מוכנה לדבר. את עמי אהבתי מאד למרות שהיה גם הוא כמו גוטמן איש זועף. ולמרות שיכל לעקור גזעים בידיו החשופות, תמיד הן נראו לי עדינות. עמי אהב את הנכדים שלו מאד וגם אותי וכשהייתי קטנה הייתי יושבת בחיכו המון והוא היה מספר לי סיפורים על עצי פירות ולוקח אותי לטיולים בטרקטור. המשכתי לגדול ולאהוב אותו אבל באיזה שהוא שלב הפסקתי לראות אותו לתקופה מאד ארוכה. הוא ואבא הפסיקו לדבר ובגלל שמירה הייתה בצד של אבא גם הוא ומירה הפסיקו לדבר וסבתא לא יכלה לדבר וסבא רצה אז להתאבד והכל היה קטסטרופלי עד הרגע שהוא התיישב בחצר שלנו מול השולחן הקטן וביקש מאבא קפה שחור. גם אז לא דיברנו, אבל הצצתי עליו דרך החלון והוא נראה כמו אבא רק קצת זקן ומקומט יותר, ועדיין ענד עליו את הלוק המושבניקי – חקלאי שאימץ כשהיה בבטן של סבתא. הוא שילב רגליים ומשקפי שמש שחורים עיטרו את חלקו העליון של פניו ורציתי להתקרב אבל לא יכולתי כי ידעתי שהם מדברים שם על דברים שאסור היה לי לשמוע. למרות שאבא ועמי לא דיברו אבא סיפר לי שעמי נראה לו כבר שחוק ומצולק ועייף ואני חושבת שהקרע המשפחתי הזה הרג אותו ואני עדיין מאשימה את אמנון בכל, כי אמנון יצר את הקרע ואמנון הרג את עמי ועמי כבר נעשה עייף ואי אפשר להחזיק יותר מדיי זמן כשהנפש עייפה. בהלוויה שלו לא דיברנו עם אשתו והילדים שלו וגם לא עם אמנון שנאם נאום שקרי ואז כבר בכיתי דמעות של כעס. גוטמן שדווקא נאם נאום יפהפה בהלוויה סיפר שגם אותו עמי ביקר שבוע לפני שהתמוטט והביא איתו בקבוק ג'יימסון והם שניהם לגמו אותו עד הטיפה האחרונה. אני חושבת שגם הוא ידע שעמי בא לומר שלום אחרון. על אמנון אני לעולם לא אכתוב כאן כי הוא לא נעים ולא יפה ולא מלבב כמו עציץ. על המצבה של עמי כתוב באותיות מחוספסות כמו כפות ידיו שהיו, "כמו העץ האדם נגדע" ולפעמים זה עוד גורם לי להזיל דמעה או שתיים. כשאתה נצר לשושלת חקלאים לדורות אתה לא יכול לברוח מזה ולפעמים זה מחסל אותך. גם אבא שלי כבר לא חקלאי וסבא שלי מת ומכל האחים של סבא רק אחד או שניים נשארו חקלאים וגם להם אני צופה עתיד אכזר. 

 

נדב שלי

שלא כמו אחיו הבכור הוא בלונג'ינג'י ולא ג'ינג'י מלא ועדיין מאיך שאני זוכרת אותו יש לו כמה נמשים על האף והחיוך שלו זה שמש. קשה לי לכתוב על נדב בלי ליילל כי למרות שנדב היה הגשר בין שני השבטים שהתפלגו במשפחה, בסוף לקחו לי אותו ומאז ההלוויה של עמי לא ראיתי אותו. אני זוכרת מנדב רק דברים טובים כי נדב הוא לחלוטין עציץ שהיה מורה לטניס פה בכפר וממה ששמעתי, עכשיו הוא מורה לטניס בצפון. אני לא יודעת מאיפה להתחיל כי כל הילדות שלי היא חלקים ממנו ומהטיולים שלנו בטרקטורון ואיך שנסענו רק שנינו למבצר אנטיפטרוס ופחדתי נורא כי השביל היה מלא בסלעים גדולים ונתקענו ולמרות שבכיתי נדב החזיק אותי ואמר שיהיה בסדר ובאמת היה בסדר כי הוא פשוט נדב כזה. והנסיונות ההו כה רבים שלו ללמד אותי שחמט אבל הייתי קטנה מדי בכדי להבין (והנה הסחר נפרץ ואני כבר בוכה אבל נדב היה אומר "הכל בסדר זה בסדר") ואיך הייתי מבלה איתו שעות והוא היה מסביר לי על נשקים ועל הדיסקית והכדורים במגירה שלו. בגלל שהייתי מבלה המון בבית של עמי ורינה, גם כשנדב לא היה נמצא בכל זאת הייתי שוכבת לו במיטה ומחטטת במגירות. וכשהוא היה חוזר ממילואים לבקר ממש יכולתי לשמוע את המגפיים הצבאיות שלו רוקעות על הרצפה והייתי יודעת שזה הוא ושבעוד כמה רגעים הוא יספר לי עוד סיפורים או ינסה שוב ללמד אותי שחמט והייתי יורדת את המדרגות בריצה ומתנפלת עליו כי כל כך שמחתי. כל כך כל כך שמחתי. היינו מתגלגלים המון בדשא עם אוריה ובלעדיו ומשחקים טניס ולפעמים גם כדורגל וכשהכדור היה נעלם היינו נכנסים בין סבכי השיחים של השכנים ומחפשים את הכדור בחצרות שלא היכרנו וזו הייתה הרפתקאה והיה לנו טוב. כתבתי פה ממש מזמן שעוד לפני שהגענו אל נקודת העל חזור יצאנו כל המשפחה לחגוג את יום ההולדת של סבא באיזו מסעדה סינית בכפר סבא וסבא היה עצוב כי סבתא לא זכרה ויצאנו שנינו קצת לפני שהמנות הגיעו והתיישבנו מתחת למנורת רחוב ונדב עישן את הבחורות שלך ושאלתי אותו אם סבא יהיה בסדר והוא חייך אליי וליטף לי את השיער וענה, "בטח שסבא יהיה בסדר" אבל זה הרג גם אותו. זה הרג גם אותי. לפני כמה שבועות כשאבא אסף אותי מהעבודה ביום שישי הוא נשבע שחלפנו על פניך עם המכונית, אבל לא הספקתי לראות אותך וגם לא האמנתי שתחזור אל הכפר שכל כך השתוקקת לברוח ממנו. שאלתי את אבא שוב ושוב אם הוא בטוח שזה אתה והוא ענה בחיוב נרגש ואני רציתי לבכות אבל לא בכיתי. חשבתי על איך לא הזמנת אותנו לחתונה שלך כי אמנון ביקש ממך שלא ואיך לא סיפרת שנולד לך בן ושאשתך היא אשה משכילה ויפה ורציתי לסקול אותך. אבל למרות הכל, הייתי רוצה להתגלגל איתך בדשא רק עוד פעם אחת ואולי סוף כל סוף ללמוד שחמט.