גיא
חושב שכולנו נולדנו אנשי סאונד מומחים ולכן מדבר רק במונחים כאלו ואחרים ואני אף פעם לא מבינה מילה שיוצאת מפיו. ביום חמישי בא לקחת את הגיטרה שלי להקלטות וברבר על כמה שהגיטרה שלו לא יכולה להתחבר למחשב כי אין לה קליק או חיבור לPL או אני כבר לא מי יודע מה זוכרת. אני לא אוהבת אותו כי הוא תמיד מאלץ אותי לשאול אותו בחוסר חשק למה הוא התכוון אפילו כשלא רציתי לשמוע. העיניים שלו תכולות אבל לא עמוקות כלל והימנית פוזלת לכיוון ימין כי נולד עם איזו מחלה נדירה שתקעה את האישון שלו בצד ימין וצילקה את הקרקפת שלו. כשהייתי קטנה יותר תהיתי איך הוא מסתכל על אנשים דרך העיניים האלו שלו והאם הראיה שלו קרובה יותר לזו של כלב או חתול מאשר לזו של בן אדם. כבר שלוש שנים שהוא לומד סאונד ומזיין את השכל וכבר שמונה עשרה שנה שאני לא אוהבת אותו.
אוריה
גם כן לומד סאונד. העיניים שלו, לעומת אלו של גיא, שחורות ורגילות ופניו מונגולואידיות. הוא נמצא איפשהו על הספקטרום האוטיסטי ואף פעם לא היה לי האומץ לשאול מהי האבחנה הפסיכולוגית, שגם ככה מעולם לא הייתה ענייני. את אוריה אני אוהבת כי הוא שקט ושומר הכל לעצמו ואף פעם לא מחייך ותמיד צריך להחזיק את היד של אמא שלו גם אחרי עשרים וארבע שנים שהוא חיי. אוריה אומץ מרומניה ואני זוכרת כשהיינו קטנים ובילינו אצל סבא וסבתא בסופי השבוע הוא היה מביא איתו את הדיסקמן שלו ואת הגיימבוי והיינו משחקים שעות בפוקימון השני או השלישי ושומעים אוונסנס וגרין דיי בתורות. פעם ישבנו אצל עמי ורינה בפרגולה הלבנה ומירב צילמה את שנינו במצלמת הפולארויד שלה ולמרות שבסך הכל ישבנו ושיחקנו פוקימון, הרגע הזה חקוק לי בזיכרון. אחר כך בטח התגלגלנו בדשא ולמדנו חשבון עם מירב אבל הרגע הספציפי הזה מסב לי סוג של סיפוק ושובע נפשי. בשבוע שעבר נסעתי עם אבא שלי לארוחת ערב אצל אמא של אוריה, שהיא אחות של אבא וגם אוריה היה. הוא לא חייך ודיבר רק פעם בחצי שעה אבל בכל זאת היה לי כיף בחברתו, כי הוא מחושב ורגוע למרות פניו הזעופות. כשניסיתי ללטף את החתול שלהם שנראה כמו אריה גור הוא אמר לי שלא אצליח כי הוא מפחד נורא מזרים ואז איזו עצבות שקטה כזו פילחה אותי מהמחשבה שחמש שנים לא ביקרתי בבית עטור העציצים וכיסאות המעצבים של סבתא ושאני זרה לחתול המגודל שלהם שאספו אז כשהיינו קטנים מהחצר של סבא וסבתא.
מירה
מספרת הסיפורים. אחות של אבא שאחרי שעמי נפטר נעשתה לי לאמא שניה או חברה קרובה ואני אוהבת אותה בכל ליבי שלפעמים יכול להפוך לצימוק. היא אוהבת לרכל ואני אוהבת לשמוע את מה שיש לה לומר, ובארוחה בשבוע שעבר סיפרה שלרינה יש חבר חדש שגם לו קוראים עמי. קצת נחנקתי מהאוכל ומירה אמרה שרינה זו אישה שחייבת להיות בזוגיות, גם אם דבר זה כרוך בלשכב עם גבר ששמו כמו שמו של בעלה המנוח. מירה נסתה לשחזר את האוכל של סבתא וסיפרה שהיא זוכרת שבפעם האחרונה שסבתא בישלה בראש צלול היא ביקשה ממנה לקנות שני קילו בשר בקר ולכן היא מכירה את המתכון לצלי המפורסם שאף אחד לא הצליח לשחזר. בארוחה שאכלנו אחרי האזכרה של סבא מירה סיפרה כל מני סיפורים נורא מעניינים על אח של בן הזוג לשעבר שלה ורציתי נורא להפוך אותם לסיפור מעניין אז כתבתי לעצמי כל מני משפטי מפתח בפתקים באייפון כמו "פונדק הנמרים" או "בשר לבן". מירה אוהבת לספר הרבה ומהר ולכן את רוב הסיפורים שכחתי, אבל אני כן זוכרת שבאותה ארוחת אזכרה היא סיפרה שאח של בן זוגה לשעבר היה אדם טוב, מעט מחופף ולא אפוי עד הסוף, אבל אדם טוב, והיה נוהג לפנות פגרים מהכביש ולאסוף אותם לחיקו. אני לא זוכרת את המשך הסיפור אבל הדמיון הפורה שלי מנחש שהוא היה מקפיא אותם ומקרקף פרוותיהם או מפחלץ ותולה על הקיר. מירה עובדת במשתלה ולכן אין מקום לבני אדם במרפסת הדירה שלה, אלא רק לכף רגל אחת ועשרות עציצים. היא אשה נבונה שאוהבת לצפות באינטרמצו ואני אוהבת אותה מאד.
רציתי לכתוב גם על עמית אבל זה לפוסט אחר.
psychosphere 