זה נורא קשה להסביר אחד את השני כשאני במחזור וההורמונים שלי משתוללים והוא בלי הכדורים שלו כבר ארבעה ימים והמוח שלו צמא לכימיקל שאינו יכול לקבל. ובלילה זה התפוצץ כששמעתי שהוא לא בסדר למרות שטען שכן ובכל זאת ידעתי שלא כי מה שעמית לא מבין זה שאני קוראת אותו גם בלי להסתכל לו בלבן של העיניים. עמית הוא אדם מאד עצור. הוא כמעט ולא נעשה כועס. הוא כן מתעצבן על דברים שמפריעים לו ונרגע אחרי דקה, אבל הוא לא כועס. הוא סופג את מה שעושה לו מגרד בגרון ונועל עמוק בפנים. וכמו שלי קשה לדבר באופן כללי, לעמית לא קל לספר מה יושב לו על הנקודה הזו של הרגש כי כל החיים הוא עוצר את עצמו אז איך נפתחים עכשיו?

ואתמול הכנסתי את האצבע אל תוך פצע פתוח וחיטטתי, והכעס בער בו ויצא כמו שבחיים לא שמעתי לפני. כעס כזה שיוצא עמוק מתוך הבטן התחתונה. ובכיתי המון כי זה היה היום הראשון למחזור וכי טון הדיבור המזלזל שלו פגע בי ברמה האישית. ושתקנו. ואני משכתי באפי וכאב לי בראש כי גלגלי השיניים נתקעו והוא זרק זין לכל הכיוונים והמשיך לשתוק או לומר ביי. ולא הסכמתי לנתק כי איך אפשר לנתק לפני שסידרנו את הפינה הזו. 

 

ובסוף ניתקנו כי לא היה עוד מה לומר ובכיתי ובכיתי ובכיתי וראיתי easy a בלופים כי זה הסרט שאני רואה כשאני עצובה ושמחה ומבולבלת והמשכנו לדבר בוואטסאפ ורעדו לי האצבעות והעיניים והבטן התהפכה ורציתי להקיא והוצאתי בפניו הכל וגם הוא. 

 

ואחרי שעה של בכי וeasy a הוא התקשר כדי לבקש סליחה שיצא מכל שליטה ובכיתי כי כאב לי ושמעתי אותו מהצד השני מחזיק את הדמעות בגרון וכשאני מאוהבת עם כל הגוף שלי אין משהו חזק יותר מזה ואז הרגשתי מה זה לב שנמחץ 

וזה קטע כזה כשהוא נותן לעצמו לשחרר סוף סוף ולמרות שלשמוע אותו מיילל זה לא קל אני שמחה שהוא לא עיכל הכל לבד.