לילות לבנים מפחידים אותי כי הם מחזירים אותי אחורה לתקופה של י"א י"ב ששלושה לילות בלי שינה הפכו להיות חלק מהנורמה אצלי. ואתם בטח מכירים את התחושה הזו כשהעיניים נעצמות והריסים נדבקים אבל המוח לא מוכן להיכבות. וזה היה מפחיד אז, כשמתוך כל השחור המגעיל שעטף את החדר צצו שדים שלא ראיתי מעולם והאחד היחיד שיכולתי להיאחז בו עבר איתי בדיוק את אותו הדבר ולבכות לו באימייל באצבעות רועדות כבר לא הייתה אופציה יותר. כי כשאני לא ישנה המציאות שאני מכירה מתפוררת תחת כפות רגליי ואני לא מצליחה לזהות אם הבומים מבחוץ אלו יריות מהבסיס הצבאי פה ליד או כאלו בתוך הראש שלי. זה הלך בערך כך; שנתיים של בעיות שינה, ובלילות שבהם נאבקתי להירדם ארבו לי סיוטים בכל פינות המוח, וכך נשאבתי שוב אל תוך לילות שלמים של בהיה בתקרה ובטלוויזיה בחוסר עניין. כשסיימתי את שנתי האחרונה בתיכון, באורך פלא חזרתי לישון כמו פעם למרות הסיוטים הנוראיים שדרסו אותי כל לילה וגם עשו ריוורס. זה הציק לי עד כדי כך שהעזתי לבקש מעמית שישאל את הפסיכולוג שלו אם יש איזה שהוא טיפול בסיוטים ואם יש קשר מובהק בין סיוטים למחלות נפשיות.

 

 

ואז הוא נכנס אל החדר, ואני שכובה במיטה או בכסא המחשב שלו והוא נעמד מאחורי ומשחק לי בשיער. ואין יותר כאב ואין עוד צער ורחמים עצמיים כשהוא מסובב אותי אליו ונושק לי במצח. ועל האף. ואני יודעת שהכל בסדר. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s