דמעות שליש

 

 

השתגעתי גם אני כי זה כל כך קשה לא להרגיש בבית אצל הבחור שאני אוהבת בכל מאודי. כתבתי כאן כמה פעמים שכשאני נכבית אני לא מצליחה לדבר. המילים עומדות לי על הלשון אבל הלסת כאילו ממוסמרת וזה נורא קשה להסביר ככה אילו מחשבות רצות לי בראש. במשך שעה עמית ליטף לי את הירך ואני התקפלתי לכדי כדור מהכאב. ושרף לי. לא קל להסביר איך זה מרגיש, סוג ההתקף הזה. זה סוג של חום מתחת לעור. הבשר שלי בוער והבטן מתהפכת והלב והמוח הולכים מכות ואף אחד אף פעם לא מנצח, מה שיוצר את התיקו הצורב הזה ששורף עוד יותר, כי אין תשובה לשאלה מה קורה עכשיו. וזה שיגעון שמתפרץ כשאני לא מצליחה להוציא החוצה את המילים הפשוטות שיכולות לסדר ולתקן את כל המצב המחורבן שנקלעתי אליו. אני יודעת שעמית אוהב אותי כשיצא אל מחוץ לחדר לנשום אויר במקום ללחוץ עליי לדבר למרות ששברתי את רוחו. בזמן שלא היה בחדר חיפשתי באחת המגירות שלו חפץ חד שאוכל לקרוע איתו את העור או לפתוח צלקות ישנות. כעסתי, בערתי מבפנים. כי כשאני לא מצליחה לדבר אי אפשר להבין וכשאי אפשר להבין התסכול בחדר עובר את מאה האחוזים והמעלות עולות וזה מתפוצץ ואני שונאת כשזה מתפוצץ. מצאתי סיכות לשדכן שמסתבר שהיו חדות ממה שחשבתי ואמנם לא הצלחתי לפתוח צלקות ישנות אבל צלחתי בעשייתן של כאלו חדשות. עמית חזר אחרי שסימסתי לו שאני צריכה אותו ומיד כשנכנס לחדר השחלתי את ידי מתחת לירכי. שוב פרצתי בבכי תמרורים עלוב כזה שהתביישתי שבכלל העזתי להזיל דמעה אחת כי ידעתי שזה עומד לכאוב לו יותר משזה הכאיב לי. לא יודעת איך הוא ראה את החתכים אבל זה נחת על שנינו. הוא קם והתיישב על כסא המחשב ואני נשארתי במיטה, מקופלת מכאב שכבר לא ידעתי מה הוא יותר, נפשי או פיזי. ראיתי את ההתייסרות שלו וזה אכל אותי בביסים שאיימו להעלים אותי. תוך כדי שהתקרבתי אליו בפנים מושפלות ראיתי שהוא בוכה בכי חרישי ואני לא יכולה לתאר במילים כמה שזה שרף לי. רציתי לבלוע חומצה, רציתי לקפוץ מהחלון. התייפחתי. בכוחותיי האחרונים אחזתי בפניו עם שתי ידיי והעברתי אצבעותיי בזקנו. זו הדרך שלי לגשר, לתקשר. לא העזתי להסתכל לו בעיניים אבל זה היה חלק בלתי נפרד מתהליך הגישור. "את לא יכולה לפגוע בעצמך בגללי, זה לא בסדר". פה נשברתי. פה אמרתי לעצמי שזהו, זה נגמר. הרגשתי את כל הסכינים האלו דוקרות לי את הקרביים והתפרקתי לו בידיים כשהוא זה שהיה צריך להתפרק בידיי. הנחתי ראשי על ברכיו ובכיתי את הבכי הכי מר שבכיתי איי פעם, כי פתאום זה הכה בי שלמישהו אכפת. שמישהו אוהב אותי ושאני פגעתי במישהו הזה כשפגעתי במה שחשוב לו. ואז משפט אחד הצליח לברוח דרך הלסת הממוסמרת ותוך כל השגעון והדמעות והכאב הצליח להגיע לאוזניו של עמית. "אני מצטערת זה לא בגללך". חזרתי על המשפט כמעט מאה פעמים ועמית ניסה להרגיע. הוא הרים אותי וחיבר מחדש. את כל החלקים. אלו שהתחבאו בארון ואלו שנפלו אל מתחת למיטה. וזו הייתה הפעם הראשונה במערכת היחסים שלנו שהייתה לנו התפרקות כזו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זו אהבה באמת.

 

 

39 מחשבות על “דמעות שליש

  1. רציתי להגיד לך שעבורי את היחידה שמצליחה לתאר מצבים כאלה ולגרום לי להבין, ממש להבין, על מה את מדברת. את כותבת נפלא. מקווה שהכאב עבר, ושהקלישאה של ’מה שלא הורג אותך, מחשל’ תקפה בזוגיות הנהדרת שלך ושל עמית. 

    אהבתי

  2. הזמנים ההכי כואבים  וכעוסים הם אלו שמוציאים את האמת ההכי עירומה החוצה, יוצרים את החיבור ההכי חזק בין שתי נפשות.

    אהבתי

  3. הרגע בו מגלים שלמישהו באמת אכפת אחרי כל כך אחרי זבל שלהם לא היה אכפת הוא כמו סטירה בפרצוף, רק טובה
    וזאת סיבה לשמור על זה טוב  

    אהבתי

  4. היי אהובה, 
    הרבה זמן לא הייתה בבלוג שלך, אבל את כותבת מדהים!! כמו תמיד, ואני שמחה לשמוע שיש לך אהבה חדשה בחיים ומישהו שאוהב אותך ומכבד אותך, רק אל תיכנעי להרס העצמי ולכאב. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s