הכי אני אוהבת לסיים לעבוד בשמונה כי זה סוף היום ואפשר לפרוק סוסים ולהרגיש את הכרת התודה שלהם כשהאוכף הכבד יורד להם מהגב. לא עבדתי שלושה ימים ברצף וחשבתי שאני מתחילה להשתגע מרוב געגועים לריח של הארווה. אבא אומר שהבאתי איתי את העבודה הביתה, אבל זה הריח שהכי עושה לי טוב. רותי אומרת שאני נהדרת ואלינה אומרת שמוסר העבודה שלי גבוה ושזה לא מובן מאליו. אני אומרת שאין לי לאן לרוץ ושהמקום הזה גורם לי לפרוח אז אני משתדלת להשאר כמה שרק אפשר. עמית אומר שהוא גאה שאני איתו וזה יותר מנעים. באמצע הפריקה של ג'ט אריה המדריך שהוא הסבא הרוחני של כולנו נתן לי מטבע שוקולד ו

 

 

עכשיו אני שוקלת לחזור לרכב. אני לא בטוחה למה אני ממשיכה לדחות את זה, הרי שאין טרפיה טובה מזו לנפש. 

 

קחו לכם רגע להעריך את מה שמעליכם.