סיפורים על פעם

כשהייתי קטנה תמיד פחדתי לעבור בחושך לצד השני של הכביש ברחוב האילנות כי בסוף הרחוב ליד תחנת האוטובוס נמצא הבית של האמא המפחידה והבת הצ'לנית שלה שאז לא הבנתי למה אין לה אבא. פעם ניסינו אני ודור אחרי תחרות האפניים המאולתרת שאירגנו בכביש להכנס לחצר הצהובה שלהן כדי להבין למה תמיד היו שם עשרות חתולים. בכל עונות השנה הדשא היה צהוב וקצוץ כמו ראש של חייל ומדי פעם היה קשור שם סוס לעמוד של הנדנה שנהגתי לרחם עליו. מאז שאני זוכרת את עצמי הבית שלהן היה אפור ומרובע, תמיד. אף פעם לא נעשו בגופו שיפוצים ותמיד הוא נראה לי כמו בית של אנשים קרים שמנגנים בפסנתר כל היום. תוך כדי שהתלחששנו בינינו לבין עצמנו הצלחנו להשתחל אל החצר מבלי שאף אחד שם לב. אחרי חקירה של השטח בה לא נמצא שום דבר מעניין וגם לא הבנו מאיפה החתולים מגיעים, החלטנו להכנס לעומק ולהמשיך אל מאחורי הבית שם נמצאה דלת שעד היום אני לא יודעת לאן היא מובילה. שאלתי את דור אם הוא חושב שנוכל להכנס אבל בסוף החלטנו לחזור לבית שלו לשחק טקן בפלייסבטיישן. כמה שנים אחרי, כשעליתי לכיתה ז' היא כבר עלתה לי' או ליא' ויצא שחיכינו יחד באותה התחנה לאוטובוס שתמיד איחר. אבא של דור נפטר מסרטן והוא עבר לגור עם אמא שלו ששנאתי נורא וכבר לא היינו שכנים. בימים מסוימים היא גררה איתה את הצ'לו העצום שלה שכאשר נכנס אל תוך האוטובוס גרם לי להתפלא בכל פעם מחדש. לא דיברנו הרבה והיא תמיד ישבה לבד, אבל בסוף יצא שהיא אימצה אותי לחיכה שלה ושל שיר שעכשיו מאורסת לאיזה ערבי. לפני שנתיים ביום האצמעות היא הזמינה אותי אליה לאכול. לא היה לי לב לסרב ונפגשנו בתחנה, ומשם הלכתי אחריה אל הבית שלה מבלי לדעת אם היא יודעת שפעם פעם בי ובדור עלתה המחשבה לפרוץ לה לבית דרך הדלת האחורית. היא מזגה לי קולה בכוס מפלסטיק ושאלתי אותה למה אין לה אבא. אני לא זוכרת מה היא ענתה אבל התשובה הייתה קשורה בצ'לו שלה. מאז לא ראיתי אותה, גם לא בבית הספר.