נכתב בשלוש בלילה ועלול להכיל המון טעויות

אני זוכרת את נדב הבן של רותי עוד שהיה קטן ואני אפילו קטנה יותר יושב שעון על האפניים שלו באמצע השטח שלנו בכפר ומפמפם סיגריות כמו נרקומן שנגמר לו הסם. גם אני עם האפניים הצהובות שלי, לא זוכרת בדיוק לאן רכבתי. אולי לחווה או למטע השזיפים הסמוך אליה. אולי לשסק שגדל בחממה כמה קילומטרים לפני. וכבר אחרי שעברתי את השער שהפריד בין האספלט לחצץ ירדתי מאפניי והלכתי לצדן ושם הוא ישב. השיער שלו צהוב כמעט כמו האפניים שלי והעיניים כחולות כמו פרח. מעולם לא דיברנו אבל תמיד הרגשתי מאוימת ממנו, הרגשה שליוותה אותי עד שנותיי האחרונות בתיכון. המשכתי להסתכל עליו עד שיצא מטווח ריאתי, ואז ברגע, כמו התנגשות של שני רכבים הוא קפץ לפניי ושאל אותי, "אני מסריח מסיגריות?". אמא שלו זו רותי שהקימה את החווה שאני עובדת בה קיום ובזמן ההוא אני יודעת שהוא יצא לעשן עם חברים שלו בשטח כי רק שם אמא שלו לא הייתה מוצאת אותו. מיד עניתי שכן וחיכיתי לתגובה שלו. הוא במקום להגיב סתם הניף שיערו והסתובב לאחור וחזר להתיישב בין השעורה שצמחה שם. מאז לא דיברנו ולא נעשתה בינינו שום אינטרקציה.

 

לעמי ורינה היה תחביב אחד שאז נראה לי משונה, לטייל בעולם. מאז שהיו זוג צעיר השתדלו לטוס פעמיים בשנה למדינות נידחות וכאלו פחות. רינה שהייתה ועדיין מורה לאנגלית חשבה שלאמץ תחביב חדש לחיכה יהיה נחמד. אותו התחביב היה רכישת ספר מחנות הספרים המקומית במדינה בה ביקרו, לא משנה העובדה שהספר בשפה זרה שאינה הבינה. את הספרים היא ערמה בפינות המשרד שלה עד שנעשו למגדלים גבוהים. יש לי זיכרון ספציפי מהבית שלהם. יום אחד כשחזרתי מהגן או מבית הספר או לא זוכרת מאיפה פסחתי על ביתי ורצתי ישר לבקר אותם. עמי צפה באיזו תכנית חדשות בסלון ורינה בישלה משהו. כשנכנסתי מיד התיישבתי על הספה ולא הבנתי דבר מהטלוויזיה אז הלכתי לעזור לרינה. אני זוכרת שהיא הכינה כרובית בתנור ואני פתחתי את המקרר לראות מה אפשר לזלול. לעמי היו שלל מחלות כמו סוכרים בדם או לחץ דם גבוה ועוד כל מני מחלות כאלו שסותמות את הורידים בשומן אבל נורא נורא רציתי שנאכל יחד את המעדנים שישבו במגירה התחתונה. שאלתי את רינה אם אוכל להפתיע את עמי עם המעדן והיא אמרה שזה בסדר אבל שלא אתרגל. הוא שמח נורא וגם אני והתכנית בטלוויזיה התחלפה למשהו סאטירי שגם לא הבנתי. אבל לפחות אכלנו מעדן יחד. בשנה שעברה עמי חטף התקף לב כשהחנה את המכונית שלו בדרום תל אביב ורינה עברה לפתח תקווה וניתקה את הקשר. אני לא יודעת אם היא ממשיכה עם המנהג שלה לטייל בעולם, אבל גם אחרי הקרע שנוצר אני קצת מקווה שלא נותרו לה עוד הרבה מדינות. 

 

 

וחורף. השמיים אפורים והאדמה בוצית כמו שאני אוהבת. ואני מקווה שגם השנה השלולית הענקית בחצר של מאי ועמית תקפא ונוכל גם הפעם לערום עליה ספר אחר ספר ולבדוק כמה שכבת הקרח הדקיקה יכולה להחזיק ומתי היא מתחילה להסדק ולחייך כמו טיפשים.