431

הנה הכעס הזה שוב, כמו להבה בחזה שלי. כאילו חיי ונושם בתוך הליבה של הגוף. והכעס קורם עור וגידים, כמו היה ישות נפרדת ממני. אני עכשיו לא מצליחה להוציא מעצמי את המילים והכעס פועם בתוכי. הוא מטפס לי במעלה הגרון ומחליק חזרה מטה כאילו היה שד קטן והשרירים מתכווצים. הלסת נעולה וקשה לי לנשום כראוי. גם האצבעות כמעט ולא יודעות מה הן עושות. אני כותבת מתוך התחלה של התקף ומנטרה קבועה רצה לי בתוך המוח כמו סרט נע; לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול לחתוך את הבשר יוציא את השדים לטיול. כמו הבנות של מאטיס המנטרה חגה בתוכי. הכל מזופת, הכל הבל הבלים, דברי רוח. הכל דם וגם עופרת. וריח של זרע. תמיד. על הצוואר, בשיער. אתמול חתכתי את הבשר והשדים דבקו בי חזק יותר והיום זה גרם לי להצטער שלא חפרתי עמוק מספיק כדי לשלוח אותם בחזרה אל השאול. ההרגל הרע שלי הוא לנבור בעבר ולהלכות את עצמי על כל טעות שביצעתי. ומזה הם ניזונים, השדים. כמו קרציה מדם. התחבושת מוכתמת באדום וזה בסדר. מגיע לי כואב מזה. הכעס כבר לא ישות נפרדת, עכשיו הוא חלק מהתרכובת הגנטית שלי. עכשיו הוא כבר בלשד עצמותיי. ואף אחד לא יבוא.

 

 

7 מחשבות על “431

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s