עד שש בבוקר נשארנו ערים יחד. כל אחד במיטתו, אבל ביחד ככה לא הרגשתי כבר מספיק זמן כדי להתרגש עד דמעות כשההרגשה הנעימה הזו חלחלה שוב. ביקשתי ממנו שישלח לי משהו ענוג ונוגע ושאל אותי אם אני מכירה את גריגור סמסא. אמרתי לו שיש לי את "רסט" על הלפטופ, אז הוא הוציא לעצמו איזה לינק ביוטיוב וככה שמענו את האלבום, פעמיים, יחד. הוא חייך אליי חיוך מבויש דרך מסך המחשב וקרא לי ילדה. האווירה הייתה מכושפת, כמו באלססט. הוא קסם לי. אבל אני לא מספיק טובה. לא משנה כמה אנסה, לעולם לא אהיה מספיק טובה בשביל מישהו כמו עמית. והמחשבה הזו תמיד שם, אורבת לי בעלטה כמו עכבישה תחמנית ורעבה בין קוריה הדקיקים והדביקים. הוא יכול למצוא טוב יותר, מגיע לו טוב יותר. ובעצם מי אני שאחליט בשבילו? אבל אני לא יכולה לתת לו לעשות את הטעות הזו. אני לא מספיק טובה, וזה לא הוגן. 

 

 

שחר אמר לי שהוא מאוהב בי ושלעתים עולות בו מחשבות של שנינו במיטה. לא עניתי לו. אני כל הזמן חולמת על בר. כל הזמן. והוא תמיד מתגלם כדמות הרעה ולא להפך כמו שהיה בעולם האמיתי. לפעמים אני מפחדת ממנו, לא כי אני חושבת שהוא אכזר, פשוט כי הגעתי לשלב הזה שמחוסר שינה הגבול הדק שבין המציאות לדמיון נקרע לגמריי ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר.