הלב שלי יוצא אליך. אני קוראת אותך ודמעות זולגות במורד לחיי כי אני יודעת שמה שאתה עובר הוא כאב תיהומי כי אני עוברת אותו גם. כי כאב מבדידות וכאב מרוב אהבה אלו סוגי הכאב שמפילים אותך אל הקרשים ועוד מעיזים לדרוך עליך לאחר מכן. יש בתוכי המון חמלה, והיא מציפה אותי ולפעמים עולה על גדותיה. והשאלה שאני שואלת את עצמי הכי הרבה היא איפה אני מציירת את הקו. לאיזה טיפוס אני אעזור ולמי לא אושיט ידי. וכבר קרה שחזרתי אליך כמה וכמה פעמים אחרי מה שעוללת לי, בי. שנינו יודעים כמה פעלים זחלתי אל מרגלות רגליך. ואתה עצוב וכואב ואני מבינה לליבך בצורה שמעולם לא הבנתי אף אדם אחר, והשאלה מתערערת אצלי בראש. בפעם הקודמת שחזרתי ניצלת אותי בלי טיפת בושה. תקופה ארוכה שלא הייתי וחשבתי שמשהו השתנה, אולי נכנסה בך טיפת היגיון, אנושיות. גיליתי שלא, ושזה היה בדיוק כמו בפעמים הקודמות. היית חרמן ואני הייתי המטרה הקלה ביותר להזיל עליה ריר. לא רציתי לשחק במשחק הזה יותר. לא רציתי להיות טרף קל. וכשרציתי ללכת קראת לי בשמות גנאי שאם אמא שלך הייתה שומעת אותך באותו הרגע היא הייתה רוחצת לך את הפה בסבון. חודשים שלמים אני שקעתי בכעס וחודשים שלמים רציתי לעולל בך את מה שעוללת בי. אני לא שוכחת שום דבר אף פעם, אני מבליגה. וברגע שאני מגיעה לנקודה שאני לא מסוגלת להבליג עוד אני מתפרצת. ואתה עברת כל גבול כמה וכמה פעמים, ואיכשהו המשכתי להבליג