אנדרלמוסיה ושתיקות

בפעם האחרונה בה הלכתי לישון חלמתי על גבר ואשה שלא הכרתי. כל החלום חלף מול עיניי, פילם אחר פילם כמו בסרט, כאילו צולם מנקודת מבטי. הגבר אהב את האשה בכל ליבו, והגבר התברך אז בכפות ידיים גדולות, מה שסימל על לב גדול. הוא אהב אותה וראו לו בעיניים. ואז האשה הלכה עם גבר אחר. אני זוכרת חלק אחד במדויק; האשה חובקת את הזרוע הימנית של הגבר החדש ונושקת ללחיו, מתחכחת בזיפיו הבלונדיניים. הגבר הישן עומד דום מאחוריהם. הוא אוחז באיזו תמונה של שניהם, ממוסגרת. וכשהיא נושקת לבלונדיני הוא מאבד כל אחיזה והתמונה נשמטת מכפותיו העדינות אל הרצפה ורעש ניתוץ הזכוכית מפלח את החדר, כמו קול יריית אקדח לאוויר הקר. ראיתי גבר נשבר ולא יכולתי לעשות דבר. גם לא לצעוד צעד נוסף. נדמה היה לי שעיניי הקרינו את החלום על קיר לבן. האשה מיד יצאה עם הבלונדיני מהחדר והסתכלה אחורה אל הגבר הישן שלה. היא שלחה לכיוונו חיוך וליבי דעך עמו. הוא דידה אל מיטה, נשכב והתקפל לכדי כדור. רציתי לחבק אותו. הוא היה כה עצוב, אלוהים אדירים, כמה עצב היה באוויר והחלונות נאטמו מעצמם. ימים שלמים הוא שכב במיטה עם אותה חולצת פלנל משובצת, ודמעות מלוחות שהצטברו תחת גופו הכבד יצרו שלולית. העצב החל לרקום עור וגידים, זו הייתי אני, ובהוויתי רמסתי כל חלקיק נשמה שעוד נשארה בתוכו. כמה הוא היה עצוב וכמה ליבו דאב. התמונה האחרונה שראיתי לפני שהתעוררתי הייתה שלו מביט בתמונה שלהם, עליה נחו עשרות שברי זכוכית. התעוררתי עם מועקה נוראית לא רק בלב, אלא בכל הגוף. ניסיתי להתנער ממנה אבל אני סוחבת אותה איתי עד הרגע הזה. קשה לי שלא לראות את פניו הנפולות כשאני עוצמת עיניים, והן שורפות נורא. ואני לא בטוחה כמה עוד אוכל להחזיק כך.

 

וזה הכה בי. כמו לבנה לפנים. זה מה שאתה עושה לי, אתה מבין? מזיין לי בשכל שיהיה לנו טוב, שאני מושלמת בשבילך, ואז בטח אומר את אותו הדבר למישהי אחרת. וזה צובט לי בלב, ולכן אעסיק את עצמי עד תום הזמן. לא אנום. לא הנחתי ראשי על כרית ועצמתי עין כבר שלושה לילות. כי ברגע שאניח לגלגי השיניים להסתובב שוב, תקפץ חזרה אל ראשי וגופי ודמי ועורקיי וורידיי. ואמרתי לעצמי שלא, אני לא אפול לזה שוב. כי מגיע לי יותר, והנה אני כותבת את זה כאן, שחור על גבי לבן אינטרנטי ממוחשב – מגיע לי יותר. כי אני נפלאה, ואני מצחיקה, ועם כל המגרעות מגיעות התכונות שנותר להעריך. ואני מבינה עניין, ואני יודעת מה לומר ומתי לומר וגם לא לומר כלום בעת הצורך ולהיות אוזן לבכות לה וכתף לדמם עליה. וזה לא הוגן, אתה שומע? זה לא הוגן בשום צורה. כי הערצתי אותך באיזה שהוא אופן, את הקלילות בה אתה נע, את צורת הדיבור החופשית שלך, אותך. את מהותך. ולא היית כאן. ואני תמיד הייתי. ועכשיו אני מעסיקה את עצמי בכל צורה שהיא; צופה בסרטונים של כלבים מציקים לגורי חתולים, וחתולים ושואבי אבק, וקיפודים בכיור. אני מגלה עוד מוזיקה. מציירת. ואם לרגע אצעור, אם רק לרגע קט אעצור ואחדול, אם אשחרר, שוב יפתח הפצע שנקרא, "אתה".

 

ואז עמית נכנס לחיי, ככה בבום. כמו לבנה לפנים. עמית אוהב את המטאל שלו חזק, קדחתני וממסמר. כזה שילטף את לחיו ומיד אחר כך יסתור ללחיו השניה. עמית אוהב ללכת להופעות מטאל מחתרתיות ולחזור עם גוף מפורק. ואז עמית שואל אותי, מה הכי היית רוצה עכשיו במידה ויכולת לקבל הכל? עניתי שבקבוק בירה על החוף מול השקיעה עם אדם אהוב הייתה מעיפה ממני את כל השדים והיגון. ככה, לשבת ולצפות בשמש צונחת. אפילו לחמש דקות, כי גם חמש דקות אל מול השמש מרגישות כמו נצח אין סופי. ואז עמית עוצר אותי ואומר, רגע, יש לי משהו בשבילך, ושולח לי את זה. ומוסיף, "חשבתי שאולי תשע הדקות האלו יוכלו לדמות לך את השקיעה על החוף. אמנם זו לא פיזית שקיעה על החוף, אבל זה משהו, ויום אחד אקח אותך." ובנקודה הזו כבר הדמעות החלו לנזול ורציתי אני להתחכח בזיפיו. והכי אהבתי איך שהוא תיאר את סיגור רוס כ"מוזיקת חורף שעובדת כל השנה." והוא גם אוהב את רדיוהד. ככה, רך. 

 

 

כן, גם בסוף הפוסט. 

4 מחשבות על “אנדרלמוסיה ושתיקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s