אפרוחי 2.0

אז היא הייתה מגישה את אותה עוגת הגבינה בכל שבועות וימי הולדת וחג ומועד ונופל אחרים והעוגה הזו יצאה מהחורים של כולם אבל אף אחד לא היעז לומר לה מהפחד שפנים סובייטיות קרות ינעצו בך כמו סכינים ואהבתי את הבית הזה עם כל רמ"ח איבריי את חדר הארונות את חדר האורחים את הסטודיו את הסלון אבל הכי אהבתי את הווילונות הלבנים עם ההיביסקוסים האדומים ואת החלונות הגדולים תמיד אהבתי חלונות גדולים אבל לא התחברתי לאותם האירועים המשפחתיים אז נשארתי לשבת בכורסא שהוצבה בסמוך לדלת הכניסה והיא התקרבה וקראה לי אפרוח קטן ושמעתי אותה מחייכת גם כשפניי פנו אל החצר הירוקה ושמש חולה ודשא חיוור השתקפו על החלונות וזמזמתי שירים בתוך הראש כדי להסיח את הדעת מהשיחות הקטנות והיבשות של הרוסים בסלון ואז היא הניחה את חתיכת העוגה ומזלג מאחד הסטים הכסופים שלה על יד טלפון החירום ופסעה דרך המשקוף אל הסלון והתיישבה וירתה מילים ברוסית כמו ריססה את שאר היושבים ואני מיד התחלתי בזלילת העוגה ולא הבנתי מילה בכלל לא רציתי להבין רציתי להמשיך לזמזם שירים עד שהערב ירד אליי וזה לא נכון לומר שלא אהבתי את האשה הזו היא הייתה ניצוץ בתוך ילדות חשוכה אהבתי אותה יותר מדיי ועכשיו האלצהיימר המטומטם הזה ושיזדיינו כולם ושימצאו לזה מרפא כי הם לקחו לי אותה ואותי ממנה ולי נשארו זכרונות להשען עליהם אבל מה אתה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s