ואיך שהיא דיממה על הספה בסלון על הפרווה של ג'ינג'ר חסר האונים שנכלא בין זרועותיה ואיך אני שהייתי שקועה בלהרדים את טומי איך אני לא שמעתי איך לא הייתי שם זה הכל באשמתי. והרצפה רטובה מדמעות ונזלת וקרח מרוסק ולא ידעתי מה לעשות אני לא ידעתי איך להתמודד אני לא ידעתי איך להרגיע אותה. אני מתביישת בעצמי שכמעט ופעלתי באלימות אני מתביישת בעצמי כל כך. ילדה בת חמש פאק אני כל כך מתביישת. איך הלסת שלה הוחזקה בין אצבעותיי וחשבתי ללחוץ חשבתי להכאיב לה עוד יותר ונעמדתי מעליה והסתכלתי מטה והעיניים שלה ברקו מכאב וחשבתי למה לא למה לא היא הכאיבה לג'ינג'ר למה שלא אכאיב לה. אני כל כך מתביישת. אני אדם רע ואסור לי להביא ילדים לעולם. אני אדם רע ואסור לי להביא ילדים לעולם. אני אדם רע ואסור לי להביא ילדים לעולם. איבדתי שליטה

 

 

 זו אשמתי, פעלתי בחיפזון. 

סודותיי שמורים בין שרוולים ארוכים של חורף, אך הערב לבשתי חולצה קצרה.

הפנים קבורות בבטון הקר של רחוב לא מוכר בתל אביב מכוערת וחם והבטון כמעט ונמס תחתיי. השפה התחתונה נמרחת מתקלפת עם כל פמפום ואתה צוחק ואומר שהכל בסדר

הטיפות שהחליקו מבין כפותיי כמו היו תל בתולי של שעת בוקר מדומדמת מתנודד וחג ומתנתץ כמו אל אדמה על עלה ירוק של צמח מטפס וטיפין טיפין הן התגלשו הטיפות מכפותיי אל צמחייה מחוסרת חלקיקיי חמצן ובין טיפה האחת לאחרת גם כן מעט התקווה מתערבלת ומהות האדם לאחוז בה ולמצוץ בה עד לשד עצמותיה – אך תקווה כמשמעותה אינה מגיעה, אינה מברכת את אלו אינם המקווים 

ומנין לך, אנא אמור לי, היכן מצאת טיפת תקווה זו בה אני נאבקת להחזיק כבר עשרה עשורים אנא אמור לי ואשמור סודך בתעלת שמיעתי רק אמור לפני שאאבד לא רק נשמתי אלא גם שפיותי

ולא תאמר. ותגד "תקווה יודעת לא לחזור לאלו מאבדיה" וטפל וחמום יעשה העולם כי האדם במהותו לגם כל טיפותיה ולא השאיר דבר

רבי נחמן מברסלב הגדיר את החלל הפנוי כמקום תודעתי, בו הספק והוודאות נמצאים זה לצד זה – ויחד עם האדם הם חיים שלושה בדירה אחת. דב אלבוים קרא כך לספרו האוטוביוגרפי. רבי נחמן מדבר על חלל פנוי, בעוד החלל ריק. הוא אינו פנוי. הוא מלא בכלום.

אני חוזר אחורה למקום שגדלתי בו ומנסה להתאקלם. הנה הגינה, המגלשה, הנה אני ואתה, הנה מי שהיינו. אני שייך אבל כבר לא גר פה. כמו דמיון מודרך. רק שאני לא צריך מדריך, אני צריך הורים. אני חוזר לגינה שמזמן שיחקתי בה וחוזר לשחק עם הילד שלי. כאן הוא קרא לי אבא בפעם הראשונה, ומאז אני רק מנסה לענות לו. משתדל כל פעם לענות נכון.

אני מסתכל על הילדים שלי וחושב שהם נותנים לי משמעות. הם לא. הם המשמעות עצמה. הם לא נותנים לי אותה, היא נשארת אצלם. בצעדים גדולים בדרך הביתה, אתה מחפש את מי שהיית. אולי כדי להבין את האדם שנהיית. אני שייך לכאן של פעם ועכשיו אני הרבה אחרי. אולי זאת עייפות. להסתכל כל הזמן אחורה ולהבין שאתה במרחב ללא צדדים. החלל פנוי. הגב תפוס.