הפנים קבורות בבטון הקר של רחוב לא מוכר בתל אביב מכוערת וחם והבטון כמעט ונמס תחתיי. השפה התחתונה נמרחת מתקלפת עם כל פמפום ואתה צוחק ואומר שהכל בסדר

הטיפות שהחליקו מבין כפותיי כמו היו תל בתולי של שעת בוקר מדומדמת מתנודד וחג ומתנתץ כמו אל אדמה על עלה ירוק של צמח מטפס וטיפין טיפין הן התגלשו הטיפות מכפותיי אל צמחייה מחוסרת חלקיקיי חמצן ובין טיפה האחת לאחרת גם כן מעט התקווה מתערבלת ומהות האדם לאחוז בה ולמצוץ בה עד לשד עצמותיה – אך תקווה כמשמעותה אינה מגיעה, אינה מברכת את אלו אינם המקווים 

ומנין לך, אנא אמור לי, היכן מצאת טיפת תקווה זו בה אני נאבקת להחזיק כבר עשרה עשורים אנא אמור לי ואשמור סודך בתעלת שמיעתי רק אמור לפני שאאבד לא רק נשמתי אלא גם שפיותי

ולא תאמר. ותגד "תקווה יודעת לא לחזור לאלו מאבדיה" וטפל וחמום יעשה העולם כי האדם במהותו לגם כל טיפותיה ולא השאיר דבר