הפנים קבורות בבטון הקר של רחוב לא מוכר בתל אביב מכוערת וחם והבטון כמעט ונמס תחתיי. השפה התחתונה נמרחת מתקלפת עם כל פמפום ואתה צוחק ואומר שהכל בסדר
יום: 19 במאי 2015
הטיפות שהחליקו מבין כפותיי כמו היו תל בתולי של שעת בוקר מדומדמת מתנודד וחג ומתנתץ כמו אל אדמה על עלה ירוק של צמח מטפס וטיפין טיפין הן התגלשו הטיפות מכפותיי אל צמחייה מחוסרת חלקיקיי חמצן ובין טיפה האחת לאחרת גם כן מעט התקווה מתערבלת ומהות האדם לאחוז בה ולמצוץ בה עד לשד עצמותיה – אך תקווה כמשמעותה אינה מגיעה, אינה מברכת את אלו אינם המקווים
ומנין לך, אנא אמור לי, היכן מצאת טיפת תקווה זו בה אני נאבקת להחזיק כבר עשרה עשורים אנא אמור לי ואשמור סודך בתעלת שמיעתי רק אמור לפני שאאבד לא רק נשמתי אלא גם שפיותי
ולא תאמר. ותגד "תקווה יודעת לא לחזור לאלו מאבדיה" וטפל וחמום יעשה העולם כי האדם במהותו לגם כל טיפותיה ולא השאיר דבר