מוזיקה מזכירה לי את האוכל בקפיטריית בית הספר ואיך הוא השאיר אותי חם. אבל בברזיל שרר חום תמידי ותמיד היה לי חם. רציתי ניחום, לא חום. אז שנאתי את האוכל בבית הספר, אבל נהגתי לפתח תיאבון בכל יום בשעה שתיים, אז אכלתי אותו קר. כשהוא היה קר הטעם שלו היה רע, כך שחזרתי לאכול אותו חם. אך החום גרם לי להזיע. השמש להטה, אז שנאתי את השמש. חבריי לשולחן צחקו שאני מסריח, אז שנאתי גם אותם. הם כולם נעלמו, לא יודע לאן. אבל הם לא פה יותר. ואני לבד. וחם לי. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s