הילה

קרני השמש האחרונות של האביב צבעו שיערה בזהב. ומאז אותו היום לא ראיתי עוד בלונד אפרוחי, ראיתי זהב. וזהב היא הייתה. והילה, כשמה, עטפה את הסובבים לה במעטפת חמימה של נינוחות. כולם אהבו אותה. החתולים, היתושים שמצצו את דמה ללא הרף, אחיה הבכור, אמי. 
ערב אחד ישבנו יחד על מפתן דלתה. רכב מספרת הכלבים חנה בשביל הכורכר שחיבר בין החצרות לרחוב. בוני בדיוק התחדשה בתספורת כלבלבית חדשה, והילה ואני שאפנו את האוויר החמים של ימי הערב הקייציים. נמתחתי אחורה והרמתי ראשי מעלה, בתקווה לספוג עוד שניה של חמימות של שמש ערבית. הילה הפנתה מבטה אלי, כאילו כיבדה אותי בנוכחותה, ושאלה במין קול שלא אוכל להסביר גם עם אלף מילים; משהו בין דמות מצוירת לאשה בת שישים. "נועה, איך הכניסו מספרה שלמה אל תוך רכב?" הופתעתי, חשבתי שהיא מתבדחת איתי, אבל הילה הייתה רצינית בכל מילה שהוציאה, כך שהחלטתי לענות לה. "הו! זה פשוט." התאפקתי לא לצחוק ושמרתי על ארשת רצינית. -"מדען אחד בכיר, נקרא לו… עידו," -"עידו! כן! כמו אחי הבכור!" היא התפרצה ופניה עטו עכשיו מראה מעריץ. המשכתי; "כן, כמו אחיך הבכור," חיזקתי. "אז אותו עידו שאל בדיוק את אותה השאלה ששאלת, והגיע להבנה שבכדי להכניס מספרה אל תוך רכב מסחרי, יש ליצור קודם לכן מכשיר מכווץ." הילה רכנה אליי בהשתוקקות שקטה כזו, וגם כשבחוץ שרר חושך כמעט מוחלט, יכולתי לראות את הברק בעינייה נע וחג מבין הקרנית לאישון. היא קסמה לי. "אז עידו – כמו אח שלך הגדול," היא הנהנה בהסכמה, "כיווץ מספרה שלמה בעזרת אותו המכשיר שבנה והכניס אל תוך הוואן." 

"נועה, תאמרי לי באמת אמתית, את עובדת עליי?" הילה שאלה וחרצה לשונה אל בין שינה הקטנות, כאילו עמדה להתפקע בכל רגע. יכולתי לשמוע איך צחקוקים צעירים של ילדה בת חמש ("וארבעה חודשים!") ברחו לה מבין הרווחים בשיניים. סנטימטרים אחדים הפרידו בין גבה לרצפה, ותוך כדי התפקעות הילה נחתה על רצפת המדרגה. הצטרפתי אליה. 

המספרה הנעה יצאה משביל הכורכר ובוני קפצה לכיוונינו, כולה עור ואזניים גדולות. חרה לי על הפרווה הצמרירית שלה, דמוית הכבשה, אבל בוני נראתה מרוצה. דקות שלמות ישבנו שם, ואז הגיעו עידו ואורן.