זה פשוט

"פשוט תדחפי את הסכין!"

"אני לא יכולה."

"את יכולה. פשוט תדחפי את הסכין."

"אבל אני פוחדת שיכאב."

"זה כל היופי, הכאב החד הזה. את יודעת מה מגיע מיד אחר כך?"

"מה?"

"עונג."

אז דחפתי.

 

יש לי פרח במגירה כבר שבועות. נראה לי הגיע הזמן לעשן לו את האמ-אמא.

אז נסעתן לים. והעליתן לאינסטגרם. ולא הודעתן, ולא שאלתן, ולא הצעתן. אני זוכרת לילה אחד ששתיכן באתן והבאתן אלכוהול ואמרתן "לחיי התחלות חדשות" ואני פירשתי את השטויות שלכן ל"יש לי חברות" והנה אתן מטיחות בי כדורים של כאב פעם אחר פעם והנה אני חוזרת על ארבע פעם אחר פעם. אני זוכרת שבלילה הזה נפתחתי. כולנו, למען האמת. אולי זה היה האלכוהול, אולי הרגשתי בטוחה. אני לא יודעת. לא קל לי לסמוך על אדם וזה לא קל לרכוש את האמון שלי. ואתן, שתיכן, גיל וגיל, הפלתן אותי אל תוך זה. אז סיפרתי ושיתפתי והתבדחתי וצחקתן מהבדיחות שלי, ואמרתי, רבאק, אני לא לבד, אולי יש כאן משהו ששווה לשמור. אז שמרתי עליכן קרוב, ככה בתוך הכיס של החולצה. אבל זה לא היה הדדי, זה מעולם לא היה הדדי. כי יש את יסמין, ויש את מאיה, ואשד. אבל אין אותי, נכון? אף פעם. והנה הוכחתן לי שאני אמנם מכוערת מבחוץ, אבל אתן, שתיכן, המיץ של הזבל מבפנים. אני סבלתי מכיעור של אנשים בכל שנותיי המוקדמות, אבל בכזה סוג של כיעור עוד לא נתקלתי.