זה רע

"אבל אתן תמיד זוכרות את הריח." הסתכלת עליי דרך משקפיים מרובעות ואני הסתכלתי דרך שמשת החלון של הרכב על נקודה מרוחקת באופק. ואז נזכרתי, וידעתי שזה יבוא. ומאז אני לא מסוגלת להריח דבר אחר חוץ מזרע מהול בבושם גברי ממותג כלשהו. ואני לא יכולה לאכול, וגם כשאני אוכלת אני מקיאה בשירותים. כי הריח, כי שכחתי. כל החלקים ישבו במאחורה של המוח במשך שנה וכל מה שהייתי צריכה לעשות, או לא לעשות, היה להרכיב אותם לכדי הדמות הגברית המטושטשת המעפילה עליי מצילה. ובמקום לתת להם להירקב, משהו שם זז והתחבר כאילו מעצמו ועכשיו כל מה שאני חושבת עליו, כל מה שאני נושמת, הוא זרע מרוח בין חלציי. פעם לא זכרתי את הריח, היום אני לא מצליחה לשכוח. כל הריחות בעולם, כל הטוב שנשאר בלחזור הביתה מיום ארוך ולהריח את הסירים של אמא מונחים על הכיריים, או את ריח הבושם שהיא מתיזה בכל בוקר רגעים אחדים לפני שהיא יוצאת לעבודה, או ריח של אחרי מקלחת ושל אדמה טובעת במיי הגשם ושל אקונומיקה ושל עץ רטוב ושל פרווה של חתולים. תוך שבריר שניה, מהרגע שהוצאת את המשפט הזה מהפה, ידעתי. למה לא יכלת לשתוק, למה לא סתמת את הפה. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s