לעזאזל

אני כבר לא מצליחה ללגום את כל כוס הקפה שלי. פעם קפה היה דרך מילוט, מין הפסקה מהיום; עכשיו אני שותה קפה ותעזבו אותי בשקט. אלה היו שלוש עוגיות וספל קפה אחד, וקדימה לטבוע. היום אני לא מסוגלת לשבת בשקט למשך חצי שעה ולשתות את הקפה שלי. אני לא יכולה לשבת בשקט לא משנה הסיטואציה. תמיד אהיה חייבת להביט לכל הצדדים ולרקוע בכפות הרגליים ולכעוס. ולכעוס עוד יותר ולהטיח את כפות הרגליים ברצפה הקרה ולתופף עם האצבעות על שולחן העץ ולשכוח שיש לי קפה לשתות ולשכוח שהתיישבתי כדי לנוח, ולהתנשף מעייפות ולהתקפל בתוך הכסא. לעזאזל, לעזאזל. הדיכאון לקח ממני הכל. גם את הקפה. גם את דקות החסד שנהגתי לעשות עם עצמי.