כמו דבש זלגת לי אל תוך בית החזה, וכמו קן צרעות אכלת אותי מבפנים.
יום: 28 באפריל 2015
forgetting means remembering
השיער שלך זרח כמו השמש מתחת למנורת הרחוב של שלוש בלילה. עישנת בשרשרת ואני חזרתי הביתה מסריחה מהחלטות רעות. נתתי לך את הכבוד להרוג אותי מבפנים. הכאב שלך היה המתוק ביותר שידעתי לכאוב. הקול שלך שיכר אותי; עמוק ומוכה שמש. תאמינו לי, אם הייתם שומעים אותו מדבר, שפוך כולו כשמאחורי הלשון שלו מסתתר קמצוץ של מבטא לא מוכר, גם אתם הייתם מבינים מה זו אהבה. את הבוקר ביליתי באוטובוס. הזוג מאחוריי לא הפסיק להתווכח למשך כל הנסיעה, ההוא היה שטלתן מדיי וההיא לא הייתה מוכנה להיות נשלטת. ניסיתי להטביע אותם עם המוזיקה שהכרת לי, אבל שניהם לא היו מוכנים לשקוע. חשבתי עליך, איך אתה מעולם לא הסכמת לשקוע ואיך לנצח תצוף מעל לפני השטח כמו גלגל הצלה שוטה. אנשים תמיד מזכירים כמה זה קשה להזכר; איפה הם השאירו את המפתחות או כמה גזים אצילים קיימים בעולם, אבל אף אחד לא מדבר על כמה זה קשה לשכוח. אני מותשת מכמות הפעמים שניסיתי לשכוח אותך אבל רק נזכרתי יותר. forgetting means remembering.
תקשיב למה שאני אומרת לך- הגוף שלך הוא לא מקדש. מקדשים אפשר להרוס ולחלל. הגוף שלך הוא יער- מלא בעצי מייפל דקיקים ומתוקים ומריח כמו פרחי בר באביב. אתה תגדל שוב ושוב, לא משנה כמה פעמים תובס. ככה זה ביער.
זה היה אחד מהימים הצהובים האלו בהם הסביבה מאמצת לה את הפגמנט הצהוב ובולעת אותו למשך עשרים וארבע שעות רצופות בלי שום סיבה נראית לעין. השמיים נצבעו כצבע החרדל והעננים תפסו גוון צהבהב עתיק. השיער שלך זרח כמו השמש והברק והצל שיחקו בו תופסת ולי נהיה חם מלהסתכל עליך. האוויר הפך לאבק והתפוררנו
salad days
–
–