הסיוט הכי גדול שלי עומד לקרות. מחר בשעה שמונה אצטרך לעשות בדיקת דם.
בדיקת
דם.
תקראו לי ילדה קטנה, אבל אני מעדיפה לעבור ניתוח לב פתוח מאשר שמחט תכנס לי לווריד ותשאב ממני דם. רוצים דם? בבקשה, תנו לי סכין ואוציא לכם כמה דם שצריך, אבל מחט? חה, מתוק מצדכם. אני בקושי יכולה להסתכל למחט בעיניים, אז לתת לבת זונה הזו לקחת לי דם? נה-אה, איי דונט ת'ינק סו. כשהייתי בת חמש עשרה התאשפזתי לשבוע על אותו המקרה. אותה נפיחות בצוואר, אותם הכאבים. כשהגיע הזמן להשתיל לי את הפקק ההוא של האינפוזיה בווריד, לאח שכינויו היה "מוצא הוורידים הטוב ביותר בכל בית החולים" לקח חצי שעה למצוא לי ווריד. בסוף הוא דפק לי את המחט המזדיינת הזו באיזה עלק ווריד שהוא מצא בגב היד. אולי אני באמת ילדה קטנה, אבל זו מין פוביה כזו לא נשלטת, וכשהדוקטור אמרה לי שאצטרך לעשות בדיקת דם כדי לזהות מה קורה ללימפות שלי התחלתי לבכות בכי לא נשלט. ידעתי שזה יבוא וכמה שניסיתי להכין את עצמי מראש, ישבתי על מיטת הניילון הדוחה הזו וניגבתי דמעות מלוחות של פחד. בקיצור, האפשרות שאולי אתאשפז מרחפת לי מעל הראש ומאיימת ליפול עליי. זהו, אני יורדת למחתרת. להתראות, טפלו במנדי בשבילי.
אגב, חתמתי על כרטיס אדי, למקרה ש.
20.4
האחות הייתה מתוקה נורא. דיברה איתי על הגבות שלי ושאלה מה אני מרחיבה בתיכון. חמש מבחנות, עשקה אותי. היה יפה לראות איך הדם רוקד.
חמודים, חושבים שהלבד הזה לא משתק. הם כולם יצאו בעצמאות וילכו להופעות ויצחקו ואני אסתגר בחדר ואבכה עד שלא ישארו דמעות לבכות.
psychosphere 