אני רועדת מעצבים. זה מרגיש כאילו חשמל זורם לי בעורקים אבל זה הכל הרעל שלך שמפוזר בתוכי מאז הנשיקה ההיא בכיתה י'. איך איך איך נתתי לך. איך. איך ספגתי את כל המכות של ההורים המזדיינים שלך, את הקללות והעצבים והנגיעות של אבא שלך האפס הזה חסר הבייצים. איך הייתי הגב שלך למשך שש שנים, איך לא ראיתי מה את עושה לי. הייתי עיוורת, אני מודה. הסתנוורתי מהחברות הרעה הזאת. הסתנוורתי מהאהבה המזויפת הזו. אני עשיתי לך מעל ומעבר ואת ברחת לחבר האפס שלך. את יכולה להכחיש עד מחר, אבל אפס נשאר אפס לא משנה את מי או מה תחברי אליו. וכמה פעמים הייתי המגן שלך מול ההורים המצומקים שלך. ואיך את נתת לזה לקרות, איך נתת לי לקבל את כל המכות שבדיעבד הגיעו לך. כל אחת ואחת מהן הגיע לך. אולי לא לאחיך המפגר, אבל לך הן הגיעו ועוד איך. ואיך הגנתי עלייך, יבת זונה. ואיך צעקתי במקומך, יבת זונה. ואיך אבא שלך נגע בי וחילל גוף של ילדה בת בקושי שבע עשרה, אולי שש עשרה וכמה חודשים, יבת של זונה. ואיך שיום אחד ברחת מהבית, עלית על מונית שירות קו 66 וברחת מהכפר הזה כאילו מגפה התפרצה בו. וברחת, והשארת אותי מאחורה, ולא אמרת דבר. אבל מכתב היה, מכתב שכתבת להורים שלך ששעות ספורות אחרי המקרה פנו אליי והתחננו שאמצע אותך ואחזיר אותך הביתה. יש רגע שחקוק לי בזיכרון ואני לא יכולה למחוק אותו לא משנה כמה ארצה; אמא שלך דופקת לי על דלת החדר אחרי שהתפרצה לביתי. היא כולה איפור מרוח ועיניים נפוחות שהיו אדומות כמעט כמו השיער שלה. היא התיישבה לידי במיטה והלב שלי התפוצץ. לא יכולתי שלא לשים לב לצוואר האדום שלה, מלא נקודות קטנות של דם אחרי שהיא גירדה לו את האמ-אמא. והיא בעיניים עייפות מהחיים מתחננת בפניי, תעזרי לי למצוא את הבת שלי, והיא שולפת מכתב מכיס הג'ינס שלה ומקריאה לי את המילים החדות והשורפות שכתבת. ואף אזכור שלי. לא שם, לא תיאור. כלום. ואני ידעתי. ועד היום כמו מטומטמת אני אוכלת את עצמי על כמה צפוי זה היה שנמצא אותך אצל החבר המזדיין שלך. ומה לא עשיתי ועם מי לא דיברתי ואת מי לא הזזתי, את כל הכפר המת הזה הקפצתי. כל זה בשביל למצוא אותך בהרצליה מזדיינת עם איזה אפס שפגשת בסנטר. עם שלושה חוקרים מהמשטרה דיברתי ועם מאה אלף ואחת קרובים שלך ועוד מאה אלף ואחת אנשים אפשריים שיכולת להיות אצלם או אתם. ואיפה לא חיפשתי, איפה לא חיפשתי. אני ואמא שלך נסענו בכל הכפר, כל אבן הזזנו כדי למצוא אותך. ואני זוכרת את אבא שלך, זה ששם את כפות ידיו על התחת שלי באחד מן הימים ששהיתי אצלך, בתוך הג'יפ השחור שלו, כולו עם אורות דלוקים ופנסים בכל חור צועק מהחלון לעבר אמא שלך שהוא נוסע לחפש אותך בבית הקברות ובאיזור הנחל, אולי את מסתתרת על איזה עץ. לכל חוקר סיפרתי בדיוק את אותם הפרטים, אותם הסיפורים. שלוש פעמים הייתי צריכה לספר כמה את כל העולם שלי, כמה אני אוהבת אותך. לתאר את הגוף הצנום שלך והפנים החיוורות. ולספר עם מי את בקשר ומה את עושה עם כל אחד ואיפה את זה ואיפה את שם. ומפקד המג"ב בטלפון עם אבא שלי ואמא מדברת עם השכנים ומתחקרת ואוספת מידע. מי לא נרתם למבצע הזה, יבת זונה. חתיכת בת זונה כפויית טובה. בסוף המשטרה מצאה אותך בשתיים עשרה בלילה כשסוף סוף הצליחו לאתר אותך דרך הנייד שלך. ושלחו אלייך ניידת והתחננתי להצטרף כדי שאוכל להעיף לך כאפה ומיד לחבק אותך אבל לא הסכימו שאצטרף מטעמים פסיכולוגיים משהו. ואת יודעת מה הכי קשה בכל הסיפור הזה? שהסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שאת לא סומכת עליי יותר.
שברתי לילד מכיתה י' שישב ספסל מאחורינו באוטובוס אצבע כי הוא לא הפסיק להציק לך. אני לא מתגאה בזה, אני לא מתגאה בעובדה שהאינסטינקט הטבעי שלי הוא לנהוג באלימות, אבל זה קרה. וכמו שפחה שלך, הסתכלתי לו בעיניים אחרי שקול העצם הנשברת פילח את כל האוטובוס, ואת החזרת את האזנייה חזרה אל תוך האזן. פעם כשישבנו בהכי מאחורה של האוטובוס, איפה שכל המגניבים של יב' שהכי פדחתי מהם בעולם ישבו, ספגת את כל החרא שהגיע לך כי לא היה להם את האומץ להטפל ליא'ניקית ששברה לאיזה י'ניק מסכן את האצבע. אז הם משכו לך בשיער וזרקו עלייך סנדוויץ' ובעטו לך במושב, אז הסתובבתי אחורה ודפקתי לאידיוט שישב בדיוק מאחוריך את המכות של החיים שלו.
אני כל כך כועסת. וכבר שנתיים שלמות אני עם המטען הזה על הגב שלי. שש שנים הייתי הסמרטוט שלך, שש שנים שלמות. כל גחמה שלך, ביצעתי. כל דבר. את היית החיים שלי ואני לא ידעתי דבר חוץ ממך. וכשהיה חרא, הייתי שם. וכשלי היה חרא? כלום. ברחת לחבר המזוין שלך והשארת אותי להתמודד עם העצב שלי לבד. אני לעולם לא אסלח לך. לא על הצלקות הנפשיות ובטח שלא על אלו הפיזיות. אבל באותה המידה אני גם לעולם לא אפסיק לדאוג לך. את איתי בכל נשימה.
מזל טוב, שברת אותי. תחנקי.
psychosphere 