הטיסה

אני יושבת עכשיו על גרם מדרגות שמוביל לקומה השלישית של בית החולים ומקלידה דרך הטלפון. המדרגות מטונפות מצחנה בית חולימית ויש לי בחילה. אני מעשנת את הסיגריה האחרונה מקופסא שזה עתה פתחתי והערב יורד על כולנו. אף חולה סרטן ציני מתוק בחלוק לבן ניגש אליי לבקש סיגריה ולברבר על אלוהים תוך כדי. פה זה לא סרט של דנזל וושינגטון, ואני לבד. הסיגריה נשרפת לי בין האצבעות והזמן נשפך לי מבין כפות הידיים. כפות ידיי חבושות בתחבושות לבנות. אני שואפת מעט מהסיגריה ושומרת את כל העשן לעצמי. כואב לי הראש, פה זה לא סרט של דנזל וושינגטון ואני לא ג'ינג'ית מנומשת מצומקת. כעסתי. זו הייתה התמותטות עצבים שכולנו צפינו. הם ידעו, גם אני. זה הכל היה עניין של זמן עד שאקרוס אל בין הזכוכיות ואחפש אחר הזכוכית הכי חדה כדי לפלח איתה את עורי. שמעתי את אמא בוכה לאבא מאחורי הווילון הלבן כשהאח חבש את כפותיי. הוא הסתכל עליי במבט מבולבל, תוך כדי שניסה לחפש אחר הניצוץ ההוא בעיניים שמזמן כבר נגמרו הבטריות שעבד עליהן. כעסתי. אבל מה אפשר לצפות מאדם שלא ישן? אני ידעתי, גם הם ידעו. רק ירדן לא, והדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שהיא זו שצלצלה לאמבולנס. לא רציתי שהיא תראה כמה יופי יכול להיות מכוער. 

 

 

(לא מהיום.)

 

 

 

מרגישה כמו זין רפוי כבר שבוע

 

 

 

ביליתי את הלילה בבית חולים.