Daze

I was up all night

watching history shows

and managed to stay awake

till around 4pm this afternoon

then I fell asleep for two hours

so now I'm going to rewatch

Hannibal

till 6am

  or whenever I totally

loose

my mind

–

*

Within months he had convinced me there was no God at all; He could have told me that the earth was flat, the moon was made of green cheese and that the sun rose in the west. I would have believed him, such was his power of persuasion, his softly convincing means of speech which fascinated me, because I could never fully comprehend. Only browse at the odd sentence here and there, believing it to be gospel truth

i have to return some videotapes

עצוב לי שזה לא ככה יותר. 

–

–

–

souvlaki space station

I stare into a thin, web-like crack above the urinal's handle and think to myself that if I were to disappear into that crack, say somehow miniaturize and slip into it, the odds are good that no one would notice I was gone. No… one… would… care. In fact some, if they noticed my absence, might feel an odd, indefinable sense of relief. This is true: the world is better off with some people gone. Our lives are not all interconnected. That theory is crock. Some people truly do not need to be here

 

כל היום חשבתי על הדרך הכי כואבת להרוג את עצמי בה

באלי לנסר לעצמי יד ולתת למנדי

 

 

04:54

הוא ירה בי ואנח עדיין בחיים חחח זין פאקינג זין נמאס לי

 

16.2 14:57

הסיוטים שלי רודפים אותי גם ביום. לא ישנתי שבוע ואני לא בטוחה עוד כמה זמן אוכל להחזיק. זה כעס ועצבות ושנאה בעיקר.

 

         

כל הפוסט על צד שמאל זה שינוי מרענן

 

 

נזכרתי שהיא לקחה מספריים ושאלתי אותה אם יש לה אומץ לגזור לי את האצבע והיא אחזה לי את היד חזק והחלה לשפשף את הסכין על האמה עד שהסכין הגיעה עד העצם. אחר כך היא שלפה אותה החוצה והסתכלתי על כל הדם שנזל לרצפה וזה היה מרגיע. עם אותה הסכין היא חפרה בזרוע שלי והגיעה עד לעצבים וזה הרגיש כמו מכות חשמל. וכל הדם, כל הדם הזה. הדם בסיוטים שלי אדום כמו אודם. זה יפה וזה טריגר ואני רוצה לחתוך.

אני רוצה לישון.

לא מסוגחת להשטר ערה יותר. 

 

 

14.2

כואב לי הגוף מרוב עייפות. מרגישה מתה. 

 

24:00

נרדמתי לעשרים דקות. חלמתי שאני רוצחת את מיכל מהשכבה שלי בשירותי בית המלון שמשום מה שתינו התארחנו בו. אני אמנם לא מחבבת אותה (בלשון המעטה) אבל יש לה רשיון ולפעמים היא מחזירה אותי הביתה. 

אני התארחתי עם המשפחה שלי והיא עם שלה. אני לא יודעת למה השירותים היו משותפים, אבל יש לי קטע כזה בחלומות שדברים תמיד קורים באותו חדר השירותים או מלתחות נטושות. בכל מקרה רצחנו שתינו ידיים והנחתי את משקפי הראיה שלי על הכיור. היא, אני לא בטוחה למה, לקחה אותן ושמה אותן מתחת לזרם המים, דבר שעצבן אותי נורא. נשארתי מול המראה ותפסתי את פניי בכפות ידי. כשהתעוררתי מהחלום יכולתי להרגיש בכעס מתפשט בי. בכל מקרה, שרטתי את עצמי וראיתי דרך המראה את מיכל הולכת לכיוון הדלת. השלכתי את המשקפיים על הרצפה בכעס והיא דרכה עליהן והחליקה על הפנים. את הכל ראיתי דרך המראה, אבל אני זוכרת שכעסתי ברמה מטורפת ולא שמתי לב למתרחש. היא קמה כשדם זורם לה מהאף לרצפה והתקרבה אליי באגרופים קפוצים. רגע לפני שאגרופה פגש את פניי הרמתי ראשי אל המראה וראיתי אותה מאחוריי. הסתובבתי אליה ואיכשהו בצורה מאוד לא ברורה נטרלתי אותה. אחר כך יש חור שחור, אבל אני זוכרת אותי עליה, מפוצצת לה את הפנים גם אחרי שנשמתה יצאה ממנה. כל כך כעסתי, אני לא זוכרת או יודעת למה, אבל כל כך כעסתי. הייתי מלאה בזעם שרק רצה להשתחרר החוצה. ואז קמתי ממנה בידיים מגואלות מדם ועליתי לחדר. סימסתי לך ״רצחתי את מיכל, מה עושים עם הגופה?״ והסברת לי שעליי לדחוף אותה אל תוך מזוודה ולאכסן בתא המטען של הרכב. 

 

רוצה לדפוק לעצמי כדור לראש רק לישון כבר

 

 

כלבה מניפולטיבית

 

הוא צדק.

חתכתי בפעם האחרונה לצליליי אללה-לאס. אני זוכרת. גם דפקתי את הראש בחלון. רציתי לפתוח אותו. רציתי למות, אני זוכרת. מאז לא נגעתי בסכין. הבטחתי, והבטחות מקיימים. 

 

 

You crawled into my hospital bed where the heart monitor beeped through the room to remind us that I had failed once again. You laid my head on your chest and brushed my hair with your fingertips while I still lied unconscious since last night, but I woke up to your pleads for me to stop and to stay and I have never felt so dead in my life until I heard you cry.

ערב מגמה

–

–

מהיר

אני כותבת את הפוסט הזה דרך הטלוויזיה של בית מס' 22 ברחוב הדקלים. הם גרים קרוב לבית של ההיא. ישבתי בתחנה שממול לבית שלהם בלי לדעת שהבית שלהם הוא הבית של חברה לשעבר שלי והתנשפתי. אני לא רגילה ללכת ברגל בכזו מהירות. למען האמת, אני לא רגילה ללכת ברגל כלל. מאז שהדבקתי הגדרה לכאבי הראש, הפסקתי לעסוק בכל ספורט שהוא. אניווי, ישבתי בתחנת האוטובוס ברחוב שאני מחרימה כי ההיא גרה בו ואני מפחדת שמה בטעות אעבור בו ואראה אותה מתמזמזת על הדשא עם החבר המכוער שלה. אז ישבתי בתחנה (פעם שלישית), ושקעתי בתסכול שלי. הסתכלתי לכל הצדדים באובססיביות מטרידה כזו וחזרתי לנשום. 

ואז קרה הדבר הבא: הבטתי על החלון השקוף הטבוע בתוך העץ ממנו בנויה התחנה, ועל החלון נכתב בשאריות אבק, "ר+א=3>". זיהיתי את הכתב שכמובן היה של ר' והסתובבתי עם הגב לחלון. הבטתי על החלון ממול, וגם עליו, למרבית ההפתעה, נכתבה אותה הכתובת המבחילה. מיד זה החזיר אותי אחורה לתקופה הגרועה בחיי ובהתנשפויות כבדות מעדתי את דרכי משם ועד לאמצע הכביש. התנשפתי כאילו היה זה יומן הראשון של ריאותי בעבודה וביד אחת החזקתי את עצמי שלא אפול. ואז שיחת טלפון מאורלי, האמא של הצוציקים שעליהם אני שומרת עכשיו. הקול החייכני שלה משט אותי מההתקף וכששמעתי את קולה בוקע מצדו השני של הפלאפון, יכולתי לשמוע אותו בוקע מאחד הבתים ברחוב.

עכשיו אני יושבת על השטיח האדום וכותבת פוסט בטלווזיה שהיא כאילו מחשב שזה הדבר הכי מגניב שעשיתי מזה שנה. לצדי שוכבת כלבה מהממת בשם קינדר שהרגע התעוררה מצלילי המקשים הנלחצים במקלדת האל חוטית. מסביבי עציצים וספרים וחלב סויה במקרר ושלושה קטנטנים במיטות ומזגן על חום ואני מנקרת. לילה נטול כדורי שינה לכולכם. 

עוףת

הם התעקשו, אני התעקשתי חזק יותר, אז זיינו אותי בתחת ורשמו לי עוד נוגדי דיכאון וכדורי הרגעה נגד הפסיכוזה ושחררו אותי הביתה. חשבתי שהיא, יותר מכל אחד אחר, תדע שהעצב נשאר לנצח. הוא לא משחרר, רק משחק בך כמו חתול שמשחק בעכבר עד שסוגר עליו בכל הכוח והעכבר נשאר חסר אונים. השגעון ישן לי הלילה מתחת לכרית.