מהיר

אני כותבת את הפוסט הזה דרך הטלוויזיה של בית מס' 22 ברחוב הדקלים. הם גרים קרוב לבית של ההיא. ישבתי בתחנה שממול לבית שלהם בלי לדעת שהבית שלהם הוא הבית של חברה לשעבר שלי והתנשפתי. אני לא רגילה ללכת ברגל בכזו מהירות. למען האמת, אני לא רגילה ללכת ברגל כלל. מאז שהדבקתי הגדרה לכאבי הראש, הפסקתי לעסוק בכל ספורט שהוא. אניווי, ישבתי בתחנת האוטובוס ברחוב שאני מחרימה כי ההיא גרה בו ואני מפחדת שמה בטעות אעבור בו ואראה אותה מתמזמזת על הדשא עם החבר המכוער שלה. אז ישבתי בתחנה (פעם שלישית), ושקעתי בתסכול שלי. הסתכלתי לכל הצדדים באובססיביות מטרידה כזו וחזרתי לנשום. 

ואז קרה הדבר הבא: הבטתי על החלון השקוף הטבוע בתוך העץ ממנו בנויה התחנה, ועל החלון נכתב בשאריות אבק, "ר+א=3>". זיהיתי את הכתב שכמובן היה של ר' והסתובבתי עם הגב לחלון. הבטתי על החלון ממול, וגם עליו, למרבית ההפתעה, נכתבה אותה הכתובת המבחילה. מיד זה החזיר אותי אחורה לתקופה הגרועה בחיי ובהתנשפויות כבדות מעדתי את דרכי משם ועד לאמצע הכביש. התנשפתי כאילו היה זה יומן הראשון של ריאותי בעבודה וביד אחת החזקתי את עצמי שלא אפול. ואז שיחת טלפון מאורלי, האמא של הצוציקים שעליהם אני שומרת עכשיו. הקול החייכני שלה משט אותי מההתקף וכששמעתי את קולה בוקע מצדו השני של הפלאפון, יכולתי לשמוע אותו בוקע מאחד הבתים ברחוב.

עכשיו אני יושבת על השטיח האדום וכותבת פוסט בטלווזיה שהיא כאילו מחשב שזה הדבר הכי מגניב שעשיתי מזה שנה. לצדי שוכבת כלבה מהממת בשם קינדר שהרגע התעוררה מצלילי המקשים הנלחצים במקלדת האל חוטית. מסביבי עציצים וספרים וחלב סויה במקרר ושלושה קטנטנים במיטות ומזגן על חום ואני מנקרת. לילה נטול כדורי שינה לכולכם.