אשליות

טל נוגע במקומות רגישים. ישבנו אחד על אחד ועוד אחד ואז הוא שם לב. הסתכל עליי בפנים תמוהות והרים גבה. החזרתי לו את אותו המבט עם טוויסט לא מבין, וכשידי התכווצה לכדי אגרוף, הוא העביר את האמה שלו על העור הקרוע שלי. "למה?", לא ידעתי מה לענות. אתם מבינים? אני לא טובה עם קשר עין. לטל יש מין השפעה כזו על אנשים. הוא טוב איתם וזה מערער את הבטחון. אם היינו שנינו עומדים הייתי פוסעת כמה צעדים אחורה, אבל הקירות סגרו עליי והדלת הייתה נעולה. "א… ה, שיעמם לי." אחרי שהספיק לפתוח כל פצע, הרים אמתו מעורי המת, ושאל בקול מעט חלוד, כאילו חסר חשק לחלוטין, כמעט מתחרט, "אני יכול לחבק אותך?," לא ידעתי שהוא יודע שאני גרועה גם עם מגע, בין היתר. באמת רציתי לענות בחיוב. באמת רציתי להרגיש איך חום גוף מרגיש. אבל במקום, גמגמתי את המשפט הקבוע שלי, שלא משנה כמה הוא קבוע, לומר אותו יהיה קשה יותר מלקלף פומלה. "אני לא אוהבת, סליחה." ואז הוא קם, חייך חיוך מתנצל, והתגלגל לשולחן הבא. הסוף. 

 

 

הזיות מחוץ לדירה של הפסיכולוגית. ישבתי על מדרגות הכניסה, אלו שמעדתי עליהן בפעם הקודמת כי קשקושים שחורים רדפו אותי. עם האולסטאר המחוררות כמו כף היד ועם האזניות הסגולות עמוק בתוך האזניים. הקשבתי לשירים בצרפתית שחבר מארץ אחרת הכיר לי, ורעדתי מהקור, מהעצבים, ובעיקר מהתסכול. השיר המזדיין הזה התנגן לי בראש כשהאזנתי לשיר אחר. אני מבינה הכל. התיישבתי. צעקת. בכיתי. אני באמת לא טובה עם צעקות. שתקנו למשך רבע שעה ואז התחלתי לדמם. כעסתי כל כך, אני חושבת שראית. ראית גם כשניסית להחביא את עצמך מבעד ליומן הפגישות המחורבן שלך. ראיתי. זה היה כעס שהצטבר עוד מתחילת היום ובמקרה את שחררת אותו. ידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה חייב לדלוף החוצה, כמו גז שבורח דרך החורים. וכשלא הסתכלת, קילפתי את עצמי מעצמי. יכולתי לשמוע את הקול שהפיקה טיפת הדם הראשונה שנחתה על הספה השחורה דמוית העור שלך. הציפורן שלי טבעה בדם ואת שתקת. רציתי לקום וללכת. רציתי לפוצץ אותך מכות. כעסתי ושנאתי יחד. נשכתי את השפתיים עד שהן נפתחו, רק בשביל לבלוע את המילים שרציתי לירוק עליך. אז התחלתי לגמגם, לא הסכמתי שהפגישה תסתכם בדם. דיברתי על אותם הדברים שדיברנו עליהם במפגש הראשון. על אותו הבחור ועל אותה הרותם ועל אותן הנגיעות ועל אותם הסיוטים, ואת המשכת לשתוק. בת זונה. רק רציתי שהשעון יראה 20:20 וישחרר אותי מהגיהינום שהלך שם, אבל הזמן לא זז ואני זזתי יותר מדיי. רציתי לשאול אותך למה את לא טובה אליי כמו שהבטחת שתהיי, אבל אז נגמר הזמן.

501-415

גיל ניגנה בפסנתר היום. היא אף פעם לא מנגנת בחדר מוזיקה. היא גם אף פעם לא אומרת למה. היא אפילו עשתה הסבת מקצוע מפסנתרנית לזמרת ועכשיו היא נחנקת מסיגריות. אבל היום היא ישבה על הפסנתר, וכשנכנסתי לחדר היא לא שמה לב והמשיכה. זה היה יפה נורא. עמדתי מאחוריה והקשבתי לה שרה. תמיד רציתי לדעת להתפרק על כלי נגינה, אבל מעולם לא הייתי טובה עם אקורדים. פגשתי את אחותו הקטנה של יואב בפעם הראשונה היום, אמנם מרחוק, אבל פגשתי. הוא שיחק לה בתלתלים והיא טבעה בתוך הד"ר מרטינס האדומות שלה. היא יפהפייה ממש כמוהו. בדיוק שמעתי איזו להקה שיואב המליץ לי עליה בשיעור מוזיקה. השמש עשתה הכל יפה יותר. הייתי רוצה להיות החברה הכי טובה שלה. קשה לי להפסיק לחשוב על יואב. דור ישב לידי באוטובוס היום. הוא מאוהב בי עוד מהפעם ההיא שנפגשנו בהופעה של אלישע בנאי ועשיתי עיניים לאחיו הבכור. חבל שהוא הומופוב.

 

אני מתגעגעת לתחרויות. חשבתי על זה היום באוטובוס, על כמה הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן רק בשביל להתחרות שוב. אני באמת מתגעגעת לחווה. אני מתגעגעת לחדר הכלים והגביעים ולמגפי הרכיבה ולכל הנקיונות וקליעת הצמות בשיערה הבלונדיני של הסוסה היפה בחווה ולג'ינסים הצמודים וסידור הסרטים לפי צבעי הקשת כשהמורים היו מאחרים ולחול בנעליים ולגישה הזו שאסור לוותר, שכבר הספקתי לוותר עליה בכיתה ט'. הייתי מבלה שם שעות, באמת. הייתי בורחת לשם כשהרגשתי רע. רק ביא' יצא לי לבקר בחווה שוב אחרי שפרשתי. כל איבר בגוף שלי בער כשנכנסתי בשער. רק רציתי לרכב עד שיגמר האוויר, אבל אז ראיתי אותו וברחתי עם הזנב בין הרגליים. מאז לא חזרתי לשם יותר. זין. נהגתי לשבת במטע השזיפים אחרי כל שיעור ולשמוע מוזיקה עד שירד עליי החושך. זו הייתה מחווה קטנה שלי אל עצמי. אני כל כך מתגעגעת לימי הקיץ היפים האלו. באמת אהבתי לרכב. הייתי טובה בזה. אלו היו השנים היפות בחיי. כשרון מבוזבז, כמה חבל.

 

 

19:17

הזיות מחוץ לדירה של הפסיכולוגית חחחחח

זה השיר המזדיין הזה וכעס עצור

 

תחזור

בבקשה

אני מתחננת

תחזור אליי

נמאס לי לצעוק את השם שלך

מגגות באמצע הלילה

וליילל אותו 

עם הקפה של הבוקר

נמאס לי לשמוע את עצמי צורחת

שתחזור

עמוק בתוך הראש שלי

נמאס לי שאתה שם

צוחק שם של מישהי אחרת

כשאני לא מצליחה

לבכות אותך החוצה ממני

אז בבקשה, תחזור אליי

לא נשאר ממני כלום והגרון שלי חלוד

 

רציתי להיות הכי טובה בשבילך.

דרבי

אני עצובה נורא. בגלל הכל. אין לי כוח לפרט כי מה זה משנה. דיברנו על דו קוטביות בשיעור תנ"ך וזה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח. רציתי לבקש מהמורה שתפסיק אבל פחדתי לחשוף את עצמי. רק יואב יודע. הוא הסתכל עליי כאילו ציפה ממני להתפרץ עם מונולוג מרגש על מחלות נפשיות. הוא באמת יפה מדי בשביל שאוכל לומר לו לא, אז סיפרתי לו הכל. גב יד שמאל מחוררת מנעצים ועצבים ונורא כואב להזיז אותה. כמו שצריך. אני באמת עצובה אבל לאף אחד לא אכפת אז גם לי לא. אני נוסעת עם אבא לדרבי של פ"ת עוד שעה. אני משקשקת מהפחד ואבא עובד על נשימות. לאהוד הפועל זה לקבל סכין בלב בכל פעם שחשבת שיהיה טוב. אבל ככה זה, אין לי קבוצה אחרת.

 

להכי יקר לי בעולם:

lullaby and good night

may your dreams be of roses

and the angles up above

may them greet you in your sleep

song writing for dummies

(i hate this day (hair

(i really do (snare

(just wanna go to bad (bare

(but not with you (despair

(fuck off (scare

friday night in the little village i call home. we usually eat dinner together, but i'm not hungry and my fox are smoking weed. sometimes i wanna say that i grew up with the other kids from my village, but i can't, because they always hated me for some reason. they all like best friends and do stuff together and i always been left out. i think it's cruel growing up like this, but they become fucked up kids so i guess that's ok. i'm really not the one to go and talk to new people and i don't do well at large groups, so i end up alone anyway. i hope you're having a great day so far and that you're happy wherever you are.

You were like the summer, barely anyone appreciated you while you were here, but the second you were gone, all they

did was miss you. I think I might always be in some kind of love with you. Too much perfection is a mistake. 

שריטות

כשחתכתי, הרגשתי כאילו הוורידים שלי בוכים יחד איתי. ככה אף פעם לא הייתי לבד. עכשיו אין לי את זה יותר, והלבד הזה אוכל אותי מבפנים. בקרוב מאוד לא ישאר ממני דבר חוץ מטראומות ילדות וכיתובים מצולקים על הזרועות ותפרים מכיתה ט'. אני אוהבת את המחשבה שפעם בתוך העור שלי עבר חוט ברזל שסגר אותי ונפתח מחדש. אני רוצה להתמכר לתחושה אחרת, משהו שיכאיב באותה המידה ואף אחד לא ידע, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלפתוח וורידים ולתת לנהרות שבי להתפרץ החוצה. הרבה פעמים אני חולמת בהקיץ באוטובוס חזרה הביתה, כשקרני השמש מרקדות לי על העפעפיים ואני לא מצליחה לפקוח עיניים, איך אני פותחת לעצמי את היד, ממש עד העצם, וקורעת מעליי כל חתיכת עור מיותרת. כשאני חרמנית נורא, אני מדמיינת שמישהו אחר עושה זאת בשבילי.  סימני השיניים מההתקף של הלילה טבועים עמוק בתוך העור של הבוקר. נראה כאילו מישהו צבע אותם בצבעי מים עדינים של כל הספקטרום הסגול. בשפתיים הדו קוטביות שלך, מצאתי את החיוך החרדתי שלי.

 

 


 

 

אני רואה את evil dead בלופים כי יורד שם גשם של דם מהשמיים וכי הכל נורא פסיכי ויפה. הייתי רוצה לחיות את הסרט הזה.

 

I no longer wish to continue

it hurts too much

אתה מכאיב לי. 

זה בסדר, ידעתי כמה אני לא טובה ולא מספיקה וחסרת תועלת גם לפניך. 

תודה. 

 

למה אין 12 בין 1-10? 

אני מרגישה 12.