נגמר

red wine and sleeping pills 

help me get back to your arms

 

stop sending letters

letters always get burned

 

אתם לא מבינים. הימים הארורים האלו. לא טוב לי. זה רצף של אכזבות ולא הרגשתי את סמיכותו של הדם על האצבעות כבר יותר מדיי זמן. הגעגוע הזה דוקר אותי ברווחים הריקים של כלוב הצלעות. אני לא יודעת להסביר. "את נראית כאילו לא ישנת שבוע" מה את אומרת. הכל אצלי בראש ואני לא מצליחה להוציא כלום ואני מרגישה שזה חונק אותי. אני עצובה כל כך, הלוואי והייתם מבינים. הלוואי ומישהו היה מבין. אין לי כוח יותר. אני מוותרת. לא הרגשתי ככה מאז הפעם האחרונה שבלעתי את כל הכדורים שהנחתי עליהם יד. אתם לא מבינים וזה שורף אותי. לא דיברתי כל היום. הלוואי והייתם מבינים. כמה עצוב ככה כואב. איימו עליי השבוע קצת יותר מדיי. נמאס לי מהשוואות, אני לא היא. כל דבר טוב שהיה לי התאבד. כבר אין לי כוח, באמת. נכנסתי הביתה ברגליים רועדות ורק קיוויתי שאבא לא יראה אותי. הלוואי והייתם מבינים. אני מתנצלת ומתחננת לסליחה מהפחד, רק כדי שלא אצטרך להתעמת איתו. תצעק עליי, תרביץ לי, תקלל אותי, רק אל תבקש ממני לענות. אין לי כוח להשיב מלחמה, אין לי כוח לעמוד על הרגליים יותר. אני מוותרת.

 

I will see you in the next life

 

אל תשמיעי קול

אל תביעי דעה

אל תסתכלי להם בעיניים

עשי מה שצריך לעשות

והדלת נפתחת.

הרעש השנוא עליי.

 

 

–

27/12 05:14

זה הרעב החד הזה של אחרי שבוע בלי. כאילו מישהו בתוך הבטן מנסה לפלס דרך החוצה עם סכין. ועכשיו זה מתפרץ, הרעב המזדיין הזה, אחרי שבארוחת הערב חתכתי את הפסטה לחתיכות קטנות וזיינתי את השכל לאבא על יואב ועל הפוץ האפסון ההוא, כדי שלא ישים לב שהצלחת רק נעשית מלאה יותר. אז מה אוכלים בשעת בוקר מוקדמת? מה שקופץ לעין קודם. אז לחם, פאקינג לחם. אני יושבת מול הטלוויזיה בחדר ולועסת לחם לבן אפילו שלפי התיאוריה של אמא כל לחם שהוא לא לחם שיפון שחור מלא עושה סרטן במעי. וקפוא פה. ממש ממש קר, ולא התחבקתי ולא נגעתי ולא התחממתי כבר שבועות. אז קר, ממש פאקינג קר בכפר המזדיין הזה ואני באטרף של אכילה אחרי שכל מה שנכנס לי לפה יצא ממנו החוצה על הרצפה במזדרון ובכיור בשירותים. חמש עשרים ואחת והרעב בוער בי. להכל. 10 מעלות.