אשליות

טל נוגע במקומות רגישים. ישבנו אחד על אחד ועוד אחד ואז הוא שם לב. הסתכל עליי בפנים תמוהות והרים גבה. החזרתי לו את אותו המבט עם טוויסט לא מבין, וכשידי התכווצה לכדי אגרוף, הוא העביר את האמה שלו על העור הקרוע שלי. "למה?", לא ידעתי מה לענות. אתם מבינים? אני לא טובה עם קשר עין. לטל יש מין השפעה כזו על אנשים. הוא טוב איתם וזה מערער את הבטחון. אם היינו שנינו עומדים הייתי פוסעת כמה צעדים אחורה, אבל הקירות סגרו עליי והדלת הייתה נעולה. "א… ה, שיעמם לי." אחרי שהספיק לפתוח כל פצע, הרים אמתו מעורי המת, ושאל בקול מעט חלוד, כאילו חסר חשק לחלוטין, כמעט מתחרט, "אני יכול לחבק אותך?," לא ידעתי שהוא יודע שאני גרועה גם עם מגע, בין היתר. באמת רציתי לענות בחיוב. באמת רציתי להרגיש איך חום גוף מרגיש. אבל במקום, גמגמתי את המשפט הקבוע שלי, שלא משנה כמה הוא קבוע, לומר אותו יהיה קשה יותר מלקלף פומלה. "אני לא אוהבת, סליחה." ואז הוא קם, חייך חיוך מתנצל, והתגלגל לשולחן הבא. הסוף. 

 

 

הזיות מחוץ לדירה של הפסיכולוגית. ישבתי על מדרגות הכניסה, אלו שמעדתי עליהן בפעם הקודמת כי קשקושים שחורים רדפו אותי. עם האולסטאר המחוררות כמו כף היד ועם האזניות הסגולות עמוק בתוך האזניים. הקשבתי לשירים בצרפתית שחבר מארץ אחרת הכיר לי, ורעדתי מהקור, מהעצבים, ובעיקר מהתסכול. השיר המזדיין הזה התנגן לי בראש כשהאזנתי לשיר אחר. אני מבינה הכל. התיישבתי. צעקת. בכיתי. אני באמת לא טובה עם צעקות. שתקנו למשך רבע שעה ואז התחלתי לדמם. כעסתי כל כך, אני חושבת שראית. ראית גם כשניסית להחביא את עצמך מבעד ליומן הפגישות המחורבן שלך. ראיתי. זה היה כעס שהצטבר עוד מתחילת היום ובמקרה את שחררת אותו. ידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה חייב לדלוף החוצה, כמו גז שבורח דרך החורים. וכשלא הסתכלת, קילפתי את עצמי מעצמי. יכולתי לשמוע את הקול שהפיקה טיפת הדם הראשונה שנחתה על הספה השחורה דמוית העור שלך. הציפורן שלי טבעה בדם ואת שתקת. רציתי לקום וללכת. רציתי לפוצץ אותך מכות. כעסתי ושנאתי יחד. נשכתי את השפתיים עד שהן נפתחו, רק בשביל לבלוע את המילים שרציתי לירוק עליך. אז התחלתי לגמגם, לא הסכמתי שהפגישה תסתכם בדם. דיברתי על אותם הדברים שדיברנו עליהם במפגש הראשון. על אותו הבחור ועל אותה הרותם ועל אותן הנגיעות ועל אותם הסיוטים, ואת המשכת לשתוק. בת זונה. רק רציתי שהשעון יראה 20:20 וישחרר אותי מהגיהינום שהלך שם, אבל הזמן לא זז ואני זזתי יותר מדיי. רציתי לשאול אותך למה את לא טובה אליי כמו שהבטחת שתהיי, אבל אז נגמר הזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s