04:45

כיביתי את הסיגריה הדלוקה של אבא על שורש כף היד

חנקתי את עצמי עד לכדי הקאה

אף אחד לא ישים לב

כמו שצריך

תמותי

פח

 

אסור לחתוך?

בסדר, תמיד יהיו עוד דרכים

בואי נראה אותך עכשיו יבת זונה

 

אבל זה תמיד ישאר

צלקת על

צלקת על

צלקת.

 

הסיוטים שלי גומרים אותי

באמת שכבר אין לי כוח
מזג אוויר קר

סיגריות

שקט

עשן

דיי

 

כל כך עצוב לי. 

 

23:52

באמת רציתי להיות בת האדם המועדפת עלייך. מטומטמת שחשבת ככה בכלל. מחר סמינר מוזיקה וזה אומר להיות יומיים עם יואב ולחוות אותו מחדש ולהתאהב ולהישבר ולכעוס הרבה. אין לי כוח וכואב לי הגב. אותה הבמה בפעם השלישית ועדיין לא התרגלתי.

 

 

 

קפאתי קפאתי לא רציתי אבל לא הצלחתי לזוז כל כך פחדתי זו אשמתי זו באמת אשמתי שלבשתי מחשוף זו אשמתי איך למה למה זה מגיע לי למה לא לבשתי סוודר 

מערכת העצבים שלי מתוחה כמו מיתרי גיטרה. הכל מטריד אותי. אירועים שעברתי בכיתה ו' מתנפצים לי בתוך הראש ואין רגע אחד של שקט. קצת שקט, אני לא מבקשת יותר מזה. ניסיתי לא לדבר על זה, אבל הנה עכשיו אני טובעת. 

כלבתה

ניסיתי לקום מהמיטה ולא הצלחתי. הרגשתי שהמזרן בולע אותי, אבל הייתי חייבת לקום ולכבות את המאוורר כדי שאבא לא ידע שאני בבית ויכה אותי למוות. אני זוכרת שנאבקתי בעצמי ובכיתי ורציתי לצרוח, אבל לא הצלחתי להפיק קול. ניסיתי למשוך את עצמי מהמיטה עד ששמעתי והרגשתי את הרגל שלי נשברת. לא צעקתי, לא הצלחתי, פחדתי נורא. נפלתי מהמיטה לרצפה ובכל כוחי ניסיתי לגרור את עצמי עד למאוורר. אז נשברה לי גם הרגל השניה. לא הצלחתי לזוז והשרירים התכווצו מרוב מאמץ. נשארתי על הרצפה ונאנחתי, התנשפתי עד שהריאות עלו באש. נתקעתי. רציתי לעצום עיניים ולהירדם, אבל אז שמעתי את פסיעותיו של אבא לכיוון החדר שלי, הוא חזר מהעבודה. הבנתי שזה הסוף, ידעתי. הוא פתח את דלת חדרי, וכשהרמתי מבטי אליו היה נראה כאילו לובש את מדיו של איזה חייל נאצי. לא הבנתי מה קורה, אבל ידעתי שהמכות עומדות לבוא. יכולתי להרגיש בזעם שלו עוד לפני שהספיק להרים עליי יד. הוא לא אמר דבר, גם אני לא, ובכל זאת ידעתי איזו אצבע הוא עומד לשבור לי קודם. 

 

אתה נקודת אור קטנה בכל הסיוטים שלי, אבל דווקא הפעם לא הופעת. אני חושבת ששמעתי את השם שלך ברקע כמה פעמים, אולי גמגמתי אותו, השקט צרם לי. התעוררתי מהבכי של הכלבה של השכנים. שמעתי אותו מפמפם לי באזניים גם בתוך החלום. היא נשמעה כזו חסרת אונים וזה העציב אותי, לא ידעתי מה לעשות. כשהסתכלתי בשעון ראיתי שנרדמתי לארבעים דקות. אני באמת עייפה, אבל אני לא רוצה להירדם שוב. הרגשתי הכל, אני נשבעת. כל הפחד הזה, הרגשתי אותו פועם בתוכי. כואב לי הגוף. קר פה.

 

יותר מדיי שאלות ויותר מדיי קולות ויותר מדיי רעש וצלילים מיותרים. אני לא רוצה לנסוע, אני לא רוצה לראות אף אחד. אני לא רוצה לזייף יותר. אני מפחדת שאבכה ואתפרץ ואכעס ואצרח על כולם, אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל אני אקדח טעון. אני לא רוצה להכאיב לאף אחד חוץ מלעצמי, וגם לעצמי אני לא יכולה להכאיב. זה משגע אותי, אני משתגעת. אני לא יכולה לפרוק. שום דבר לא מספק כמו לפתוח ווריד באופן חובבני. שום דבר לא מרוקן כמו זה ושום דבר לא ממכר כמו זה ושום דבר לעולם לא ישתווה ליופי של הדם הזורם החוצה ולסימנים שמשאיר אחריו. כל מה שנותר עכשיו זה להרביץ לקיר ולקוות שהוא ישבר לפניי. צד שמאל שלי מתפוצץ. 

 

אתה כמו סכינים. הו, אתה כמו סכינים.

אתה כמו סכינים על העור. 

הבטחתי שאפסיק, אבל זה היה רק כדי שתשאר.

עכשיו אתה לא פה יותר וזו סיבה מצוינת להמשיך.

תודה על הדאגה, יכלב אפס. 

אני שמחה שזה כל מה שמשנה לך.

שברת אותי.

 

תמןתי כבר תנמותי בבקשה קתמותי כבר תמותי יפח תןמותי 

תכנית ביתור

לפעמים נדמה לי שכל הכעס שגדל יחד עם אמא שלי דולף לי לחזה, קצת כמו ברז שלא סגרו עד הסוף, והטיפות מתנפצות לי ישר במרכז הלב. זה כואב לפעמים, לכעוס ככה. זה כואב. קיבלתי את העיניים הירוקות של אבא שלי ואת הנטייה שלו לא לענות חזרה. אני מצטערת על שש השיחות שלא נענו ואני מצטערת שסיפרתי לך שדיממתי באמבטיה. הייתי אוהבת אותך לו הייתי יכולה, אבל אני פרי רקוב והכל בתוכי מת. הייתי יפה פעם, את יודעת, אבל היום החרקים אוכלים אותי מבפנים. 

 

 

And I really tried, I tried with all my might—it made me crazy

to try to figure out what it is I've done wrong every time

,when everything I love, everything I hold dear

.heads out sometime

 

 

עד שתהיה מחברת מסודרת:

יום שני השעה 21:25 אני כועסת ושונאת ורוצה לשרוף הכל. אני כועסת על עצמי כי נתתי לך ואני כועסת על עצמי כי הייתי כזאת נאיבית ואני כועסת על עצמי כי האמנתי שיהיה טוב ושתעשה לי טוב ואני כועסת על עצמי שהאמנתי לך ואני כועסת כל כך ואני כועסת על עצמי ולא בזין שלי לכעוס יותר ולא בזין שלי לרעוד ולקבל מכות ולא בזין שלי להרגיש חרא 24/7 ולא בזין שלי להתאמץ לחינם ולא בזין שלי לכאוב על אלה שלא כואבים עליי ולא בזין שלי לאכול חרא מאחרים כל הזמן ולא בזין שלי לתת הכל ולקבל אפסססססססססס אפס פאקינג אפס. 9. אולי 9 וחצי. נושק ל10 אבל לא בדיוק. קודם היה 11 אבל אין 11 כשזה 1-10. מקום מפלט: נ'. אני: שונאת את עצמי אבל שונאת אותך יותר. לא חתכתי. 

 

The thing about nightmares is that they're not terrifying to anybody but the person experiencing them and then they're fucking excruciating painful agonizing

כואב לי הראש כבר תשע שעות.

זה לא הגיוני.

אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר.

כבר כמה חודשים לא ירד לי דם מהאף, למה עכשיו?

כל כך כואב לי. אני לא יכולה ככה.

שמישהו ירדים אותי, אני מתחננת. כל כך כואב לי.

הלוואי והייתי צוחקת.

הלוואי והייתי יכולה לישון.

 

24:49

אני שונאת אותך. אתה אנוכי ואתה מצליח לדחוק אותי אל נקודות הקיצון שלי, ואתה אף פעם לא כאן כשאני צריכה אותך. אף פעם. אתה תמיד מדאיג אותי. אני כל הזמן דואגת לך, ואני שונאת את זה. אני רוצה להיות עסוקה בעצמי, לשם שינוי. אני רוצה להבריא, אבל אתה כל מה שמעסיק אותי. ס' קראה לזה מחשבות טורדניות-אובססיביות. כולם בני זונות וכבר אין לי כוח ולא בא לי יותר אף פעם לעולם אף פעם ואני מפחדת מהכל. לו רק הייתי יכולה לחתוך, אני נשבעת. הייתי חותכת עד שלא היה נשאר ממני כלום. אני רוצה לתלות את עצמי. באלוהים, כבר אין לי כוח. שמישהו ילמד אותי איך נעלמים בעידן המודרני.

 

גם הלילה לא אוכל לישון.

אני לא מצליחה לדבר.

ביום הולדתי החמש עשרה במספר, כשאמא פרכסה על הרצפה ואבא מלמל את כתובת הבית למוקד החירום, תהיתי אם יום הולדתי לנצח יזכר כיום מותה של אמא. 

 

לפני הניתוח אמא הגישה לי את עגיליה שאשמור לה עליהם. ורציתי לשמור עליהם, כי אז לאמא יהיה בשביל מה לעבור את הניתוח. 

שאלתי אותה אם אני יכולה לראות את התפרים, ובפנים מיוסרות מכאב ומחויכות ממשכי כאבים, היא לחשה לי חזק מספיק כדי שאוכל לשמוע, "תפתחי אותם".

תסלחו לי שאני לא מצליחה לכתוב כל כך אני מאוד עייפה ואני לא שמה לב כל כךעל אלו קשים אנילוחצת ואין לי כוח לתק אפילו 

 

שלושה ימים רצפוים אצל הפסיכולגוית

הפניה לפסיכיאטר

אטקסיה

נזל לי הפה לרצפה

אני לא יוכלה לחשב ולדבר ולעאוכל ולכתוב וללכת ישר

לא ישנתי ארבעה לילות

גוף רועד שרירים כואבים

כועסת 

כל הזמן

כועסת

דיי

אני רהוצה לשדבור לך את הפנים אני רוה שתדממי למווות בגללי

אני שונאת אותך אני שונאת גם אותך

בבקשה תחזור אל תעזוב אוי

זין 

כועסת ושונאת ואשמה בהל

פטור צבא

 

אם אתה קורא םה תדע שאני דואגת מאוד אבל לא שולחת מיילים כי אני לא רוצה להתיק לך

אתה חשחוב לי ויקר לליבי ואתה מדהים אני אוהבת אותך אל תלך

 

מתפוצץ לי הראש ואני עייפה ולא יכולה לישון וזה מתסכל עד כדי כך שאני בוכה חח

נרדמתי בלילה לשעה וקמתי מסיוט כי חלמתי שאני דוחפת אותך מהגג וקופתאךת אחריך

 

"את יודעת זה בסדר אםאת אוהבת בנות זה בסדר אני אוהב אותך כמו שתמיד אהבתי אותך וזה בסדר וזה מקובל ואם זה נכון בשבלך זה נכוםן בשבלי ואת יודעת מה? זה מצוין וכול הכבוד כי מצאת מה טוב לך ומה את אוהבת כשיש עוד כאלה שמחפשים"

כמעט ולא רציתי להגיד לו שאני אוהבת בנים מקורב שז ההיה יפה

 

גרביים פרוותיות

שלוש שכבות

נןרא קרל לי

אני לא יודעת ללקלוע צמות

 

כואב לי הראש

את ההרגשה המגעילה שמטפסת לי במעלה עמוד השדרה ומחליקה במורד הגרון. את הקול בראש ואת הכל בעולם. לפעמים את גם כל העולם. ללמוד לשחרר. ללמוד להשתחרר. תשסעי אותי, תחתכי אותי, תכניעי אותי. בואי נראה אותך מכניעה אותי. אני כפופה לך, תגעי בי. לא שוב. איך נפלת, לא שוב. למה שוב. א י ך. באמת היה טוב פעם.

 

טוב לחזור הביתה.

טוב שחזרת אליי.

אל תפסיק לנשום. תודה.

 

 


 

רקמה מצולקת

כלבים עם מעילי גשם.

רוצה לחתוך עד העצם.

יותר.

לחפור בתוכה עד שיצאו כל התולעים.

לקרוע את העור, לחתוך בבשר,

לעבור דרך כל וריד.

לדמם על הרצפות הירוקות בשירותים.

ירוק, הכל ירוק שם. בגלל זה אני לא אוהבת.

זה מזכיר לי את ב********

אסור. 

הכל בסדר, תודה ששאלת.

בינתיים אני מסתפקת בלקרוע את השפתיים עד ששורף לגעת.

אל תגעו בי, אתם תסיימו כמוהו.

אני אשבור לכם את הפנים עד שתתחננו, בכל הקול שתוכלו להפיק דרך גרונכם החבול, שאפסיק.

זה טוב.

אניח את שתי כפות ידיי על צווארכם ואלחץ עד שתתנפצו, באותה הקלות שמנפצים סוכרייה על מקל.

אלוהים לא קיים כאן, זה הכל הקול בראש.

איזה עולם.

צעקתי דיי כל כך הרבה פעמים.

אל תשאלו שאלות, זה מלחיץ אותי.

"מה מניע אותך?"

"כעס. אני כל הזמן כועסת. המחשבה שיום אחד אוכל לשבור כל אחד ששבר אותי היא זו שמשאירה אותי כאן. אין לי מה להפסיד." לא הסתכלתי לו בעיניים.

הוא לא ענה אחר כך. 

יש לי תור לפסיכולוג ביום שלישי. חמש ורבע. לא לשכוח.

 

 

צלקת על

צלקת על

צלקת על

צלקת.

 

12:31

הברזתי מבית הספר גם היום. אני באמת לא מסוגלת. 

אני רק רוצה להקיא כל הזמן. הכל כל כך כבד לי והוא לא פה והוא לא עונה לי ואני נטרפת דאגה. נמאס לי שהכל כל כך קשה כל הזמן, למה הכל כך קשה? כל דבר שאני נוגעת בו הופך לחרא. אין פלא שהוא לא עונה לי. בת זונה, אמן תתפגרי. מגיע לך שזיינו אותך בתחת.

 

14:38

אני לא יכולה להמשיך ככה. הלב שלי כואב.

 

בבקשה אל תתאבדי לפני יום שלישי.