אפרוחי

"אתה חושב שסבא באמת יתאבד?," שאלתי את הג'ינג'י היחיד במשפחה כשיצאנו שנינו לשאוף קצת עשן. הוא שאף מהסיגריה שלו, כאילו רצה לעכל לתוכו כל חלקיק רעל אחרי מה ששמע, ונתתי לו. גם אני הייתי מזדעזעת אילו הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה בורח מפה של אדם קרוב. "אני לא בטוח, נועה." שנינו נראינו כמו כלבים אבודים, כשהתיישבנו מתחת למנורת הרחוב הצהובה שעמדה לבד מחוץ למסעדה. "את רוצה שאכטה?," הוא הסתכל עליי, אבל ראה דרכי. ועם העיניים האפורות שלו כמעט גרם לי לענות בחיוב. הוא עישן את הסיגריה עד שלא נשאר ממנה דבר חוץ מפילטר, כמו שנהג לעשות לבחורות שלו. הוא שלף עוד אחת מהקופסא, ואז עוד אחת, וכשסיים לגמור אותה, השארנו מאחורינו מדרכה מלאה בבדלים מהולים בהרבה בלבול. לא בכל יום סבא מאיים להתאבד. "בואי ניכנס, נהיה קר." נכנסנו בחזרה למסעדה. סבא בירך אותנו במשפט ברוסית והמלצרים ליוו אותנו לשולחן במבטים מיוסרים. התיאבון שלי תלה את עצמו. זו הייתה הארוחה האחרונה של הצד הרוסי במשפחה בתור משפחה. ועכשיו אני צוחקת על זה, שהריאות של סבא טבעו חודש אחרי במיטה הקרה ובבגדים המבחילים של בית החולים. לבריאות סבא, קיבלת את מה שרצית. הדיירים החדשים בבית שבנית תלשו את הווילונות שסבתא תפרה ובמקומם הדביקו ציורים של אנשי קוו על החלונות. הם גם לא טורחים לגזום את הדשא או לטפח את עצי התות, סתם שתדע. אין מי שיקרא לי אפרוחי יותר, סבא. עכשיו אתה רחוק. זה לא כואב יותר, זה רק הגעגוע.