ביום הולדתי החמש עשרה במספר, כשאמא פרכסה על הרצפה ואבא מלמל את כתובת הבית למוקד החירום, תהיתי אם יום הולדתי לנצח יזכר כיום מותה של אמא. 

 

לפני הניתוח אמא הגישה לי את עגיליה שאשמור לה עליהם. ורציתי לשמור עליהם, כי אז לאמא יהיה בשביל מה לעבור את הניתוח. 

שאלתי אותה אם אני יכולה לראות את התפרים, ובפנים מיוסרות מכאב ומחויכות ממשכי כאבים, היא לחשה לי חזק מספיק כדי שאוכל לשמוע, "תפתחי אותם".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s