כואב לי הראש כבר תשע שעות.

זה לא הגיוני.

אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר.

כבר כמה חודשים לא ירד לי דם מהאף, למה עכשיו?

כל כך כואב לי. אני לא יכולה ככה.

שמישהו ירדים אותי, אני מתחננת. כל כך כואב לי.

הלוואי והייתי צוחקת.

הלוואי והייתי יכולה לישון.

 

24:49

אני שונאת אותך. אתה אנוכי ואתה מצליח לדחוק אותי אל נקודות הקיצון שלי, ואתה אף פעם לא כאן כשאני צריכה אותך. אף פעם. אתה תמיד מדאיג אותי. אני כל הזמן דואגת לך, ואני שונאת את זה. אני רוצה להיות עסוקה בעצמי, לשם שינוי. אני רוצה להבריא, אבל אתה כל מה שמעסיק אותי. ס' קראה לזה מחשבות טורדניות-אובססיביות. כולם בני זונות וכבר אין לי כוח ולא בא לי יותר אף פעם לעולם אף פעם ואני מפחדת מהכל. לו רק הייתי יכולה לחתוך, אני נשבעת. הייתי חותכת עד שלא היה נשאר ממני כלום. אני רוצה לתלות את עצמי. באלוהים, כבר אין לי כוח. שמישהו ילמד אותי איך נעלמים בעידן המודרני.

 

גם הלילה לא אוכל לישון.

אני לא מצליחה לדבר.

ביום הולדתי החמש עשרה במספר, כשאמא פרכסה על הרצפה ואבא מלמל את כתובת הבית למוקד החירום, תהיתי אם יום הולדתי לנצח יזכר כיום מותה של אמא. 

 

לפני הניתוח אמא הגישה לי את עגיליה שאשמור לה עליהם. ורציתי לשמור עליהם, כי אז לאמא יהיה בשביל מה לעבור את הניתוח. 

שאלתי אותה אם אני יכולה לראות את התפרים, ובפנים מיוסרות מכאב ומחויכות ממשכי כאבים, היא לחשה לי חזק מספיק כדי שאוכל לשמוע, "תפתחי אותם".