רקמה מצולקת

כלבים עם מעילי גשם.

רוצה לחתוך עד העצם.

יותר.

לחפור בתוכה עד שיצאו כל התולעים.

לקרוע את העור, לחתוך בבשר,

לעבור דרך כל וריד.

לדמם על הרצפות הירוקות בשירותים.

ירוק, הכל ירוק שם. בגלל זה אני לא אוהבת.

זה מזכיר לי את ב********

אסור. 

הכל בסדר, תודה ששאלת.

בינתיים אני מסתפקת בלקרוע את השפתיים עד ששורף לגעת.

אל תגעו בי, אתם תסיימו כמוהו.

אני אשבור לכם את הפנים עד שתתחננו, בכל הקול שתוכלו להפיק דרך גרונכם החבול, שאפסיק.

זה טוב.

אניח את שתי כפות ידיי על צווארכם ואלחץ עד שתתנפצו, באותה הקלות שמנפצים סוכרייה על מקל.

אלוהים לא קיים כאן, זה הכל הקול בראש.

איזה עולם.

צעקתי דיי כל כך הרבה פעמים.

אל תשאלו שאלות, זה מלחיץ אותי.

"מה מניע אותך?"

"כעס. אני כל הזמן כועסת. המחשבה שיום אחד אוכל לשבור כל אחד ששבר אותי היא זו שמשאירה אותי כאן. אין לי מה להפסיד." לא הסתכלתי לו בעיניים.

הוא לא ענה אחר כך. 

יש לי תור לפסיכולוג ביום שלישי. חמש ורבע. לא לשכוח.

 

 

צלקת על

צלקת על

צלקת על

צלקת.

 

12:31

הברזתי מבית הספר גם היום. אני באמת לא מסוגלת. 

אני רק רוצה להקיא כל הזמן. הכל כל כך כבד לי והוא לא פה והוא לא עונה לי ואני נטרפת דאגה. נמאס לי שהכל כל כך קשה כל הזמן, למה הכל כך קשה? כל דבר שאני נוגעת בו הופך לחרא. אין פלא שהוא לא עונה לי. בת זונה, אמן תתפגרי. מגיע לך שזיינו אותך בתחת.

 

14:38

אני לא יכולה להמשיך ככה. הלב שלי כואב.

 

בבקשה אל תתאבדי לפני יום שלישי.