התפזרתי

אני אוהבת לחזור הביתה בגשם. אלו עשר דקות של התנקות מהלכלוך של היום. דם שלשם שינוי לא היה שלי נזל ממני לרחוב. הרבה דברים יכולים להתרחש בשעה אחת. לא שברתי לו את האף, אני מצטערת, לא התכוונתי. פשוט, אל תגע בי. זה מגיע לך, את יודעת. רק ככה מחנכים כלבה רעה. זה גם קרה בצדק כי קיללת את אמא שלה. לא יפה, בעיקר כשהיא גוססת עכשיו. עוד מעט גם סבתא תמות וכולנו נעשן בכמויות מסחריות ואז תשאר לי סבתא אחת עם אלצהיימר. אני רוצה לפתוח לה את הראש כדי לראות כמה המוח שלה קטן. עשר שנים של אלצהיימר משאירות לך מוח? לא יודעת. העננים מאוד יפים היום. מישהו טפטף עליהם צבע מאכל כחול. גם אני הייתי מרביצה לי אם הייתי בגוף שלה. רוצים שאשתוק? תחנכו אותי כמו שצריך. רק ככה אני לומדת. חזק, כן. אני אוהבת את זה חזק. בן זונה. לא ביקשתי את זה, בן זונה. הוא כמו סם ממכר שאומרים לו לא ומיד עושים מנה נוספת. הלב מבקש להפסיק אבל הגוף מתחנן לעוד. אני רק רוצה שהוא יעלם. אני רק רוצה להיעלם יחד איתו. למה אני לא מצליחה להתגבר? עברו שבעה חודשים ואני עדיין שוקעת בתוכו בדיוק כמו שרציתי שישקע בתוכי. הייתי שותה אלף כוסות חומצה אם זה היה גורם לו להתעניין בי והייתי אוכלת רעל עכברים לארוחת צהריים אם זה היה גורם לו, בצורה פסיכית כלשהיא, לרצות אותי כמו שתמיד רציתי אותו. עוד קצת וזה נגמר. אני רוצה לבכות עד שהעיניים יחליקו החוצה.

 

 

עשרים. בדיוק עשרים. ספרתי. מספרים עגולים תמיד דופקים אותי. כמה מקרי זה יכול להיות? נראה כאילו מדוזה ליטפה לי את הירך. לא שמתי לב שהזכוכית השבורה קרעה את השקית ואז גם אותי. לא הרגשתי כשהזכוכית חתכה לי את העור. המשכתי ללכת ועם כל צעד הזכוכית נכנסה עמוק יותר. לא הרגשתי שום דבר חוץ מהדם שזרם לי מהירך ועד לשוק. הצחיק אותי נורא לראות את אמא מבוהלת ברגע שדרכתי במטבח. "מה קרה לך נועה?", "מה?", "תראי מה קרה לך.", "הו, תראי אמא, תראי מה קרה." זה יפה אבל, וכואב. הייתי מראה לכם תמונה אם לא הייתי נחתכת כל כך קרוב לתחת. כמה מעופפת אני יכולה להיות.