רק רוצה לא להיות

 

–

8:32

השיעור הראשון התחיל בדיוק לפני שתי דקות. היא עדיין ישנה ואני לא הצלחתי להחזיק הכל בפנים אז התיישבתי על הכסא. היא יפה כשהיא ישנה. נראה כאילו כל כך נעים לה. הלוואי ולי היה נעים. הלוואי ואני הייתי נהנית. הלוואי ולא הייתי חולמת עלייך שוב. קשה לי לנשום כי אני חולה כמו תחת. קר לי כל כך. רק עוד שבע שעות, רק עוד שבע שעות. אני שונאת להרגיש את הכאב הזה בעצמות. אני רוצה לחזור הביתה. אני צריכה חיבוק. אני שונאת לכתוב בנקודות. לא אכלתי שלושה ימים והקאתי יותר משהקאתי בבית החולים. כל הכבוד, מטומטמת. אני עייפה. 

 

–

״תחזרי למיטה״ היא אומרת לי. אני לא יכולה.

שירים באיטלקית וריח של תה. אני רוצה להקיא. מהכל. ממה שהוא סיפר, ממה שאני מרגישה, ממה שתמיד ידעתי. כשדברים רעים קורים לאנשים טובים הגבול בין הטוב לרע מטשטש והכל מתערבב. אני ממש לא רוצה לראות אותו בשיעור תנך. אני ממש לא רוצה לשמוע ממנו שום דבר. שיפסיק להתקרב אליי. בסוף אתפרץ עליו ולא ישארו לו פנים ויאשימו אותי. יש בו אמונה ובה הוא נאחז וזה יפה. אני אוהבת איך שהידיים שלו רועדות כשהמורה מקריאה חרא מטומטם מהתנך. אני אוהבת כשהוא נושך את השפתיים כדי לא להתפוצץ. יש בו אמונה ולי אין מה שיציל אותי. אני שונאת אותו. למה זה ככה. 

9 10 11 12 13 14 15 16

שורפות לי כפות הרגליים מרוב הקור. אני רק מחכה לאוטובוס חזרה הביתה כדי שאוכל לשמוע מוזיקה ולהירדם.