שיעור חינוך

זה לא כאילו מישהו מהם שם זין. לא עליי, לא על מה שאני חושבת, לא על מה שאני עוברת. לאף אחד לא אכפת. אביב שאלה אותי מה שלומי בכדי שנוכל לדבר עליה. לא באמת אכפת לה, היא לא באמת כאן בשבילי כמו שהיא טוענת שהיא. אני לבד. סיימתי לבד כמו שהתחלתי לבד. וזה עצוב, עצוב לי וכואב לי וכבר אין לי כוח, אין לי כוח. דיי, כמה אפשר? למה הכל כל כך רע? נמאס לי לשאול שאלות שאין להן תשובות. כל כך כואב לי. לנשום, לישון, לפקוח עיניים. אני לא יכולה, אני לא רוצה להסתכל על כל הגועל והרפש והכיעור. אני לא מצליחה יותר. מה הטעם? מה הטעם לחיות חיים כשאין פואנטה? אלוהים, אין מוצא. נגמרתי, אין לי כוח.

 

 

27

הפנים שלי הושחתו. מישהו חתך את כולי. החיך היה קרוע כולו, הלשון חתוכה ומרבית מהשיניים נעקרו. היחידות שלא נעקרו היו מלאות תולעים ודם וחורים. נבהלתי נורא. התחננתי לאבא שיתקן אותי, אבל הוא לא שמע אותי. צעקתי לו שיעזור לי, אבל היה נראה כאילו הוא לא רואה אותי. כאילו הסתכל עליי וראה דרכי את אמא מעשנת בשרשרת. בכיתי וצרחתי וביקשתי עזרה, אבל אף אחד לא היעז להסתכל עליי. אף אחד לא רצה לתקן ילדה מקולקלת. 

תודה שהיערת אותי.