לא על יואב

לבשתי שמלה. אולי כדי להרשים אותך, אולי כדי להרשים אותי. לא האמנתי שאני עומדת לפגוש אותך בארבע בבוקר. לא האמנתי שיהיה קר. לא האמנתי לדבר שאמרת ובכל זאת יצאתי אלייך בארבע ודקה. זוכר שכתבת לי שאתה עלול להתאהב בי? אני זוכרת. אני זוכרת כל חיוך וכל סיגריה שגלגלת וכל הבזק של אור מלאכותי על העיניים הכל כך, כל כך אמתיות שלך. טבעתי. שקעתי. נחנקתי. השיער הקצוץ שלך הרטיב אותי ואתה ביקשת לשכב על ירכיי. לא ידעתי מה לומר, אבל נשכבת בכל זאת, ובהית לי אל תוך העיניים וקראת וקרעת לי את הנשמה בלי רשות, ונשאבתי. ידעת מי אני ומה אני אוהבת בלי להשתמש במילים. רציתי להעביר את ידי בשיערות הבלונדיניות שלך. רציתי ללטף אותך, אבל לא היה לי האומץ והחוצפה שמילאו אותך ורוקנו אותי. חייכת. טבעתי באוקיינוס שהיה קרוב אליי מאיי פעם, אתה. קמת. דאגתי. התיישבת על ידי ועם כף ידך הגברית העלת את שמלתי מעלה וחפנת את הירך שלי. לא ידעתי מה להרגיש. אבל היית לי נעים. אולי בגלל זה לבשתי שמלה. רציתי לגרגר ולגרום לך להתאהב בי, אך דבר זה לא היה כלול בחוקי המשחק. קר, היה קר. חיבקת אותי חזק וצמוד ופחדתי לשחרר, לא רציתי להשתחרר מחום הגוף שלך שהיה לי בית. רציתי להיות מעליך, רציתי אותך בתוכי. למה לא הודעת לי מראש שאתה עומד לשבור אותי יום אחרי? אני לא חתמתי על כל זה. 

 

ואני מנסה לומר לעצמי שאתה רק זוג זרועות בהירות ואצבעות קפואות ועיניים עייפות, אבל הלב החליט שזה לא מספיק. אתה מאתיים ושש עצמות דקיקות, אתה מבין? אני לא. אני לא מבינה איך נתתי לך לדפוק אותי ככה. אתה היית ונשארת הדם הזורם בעורקיי ואני הייתי האבק על נעלייך והלכלוך בציפורנייך. ואהבתי את זה, שמשהו חיי זרם בתוכי. אבל עכשיו אתה תולה את עצמך כל הזמן ואני מתקררת, אבל בעיקר מתגעגעת. אני בוכה הרבה, אתה יודע? בטח שלא. מה זה משנה. "אני מתאהב בך." תודה. חתכתי את קצות אצבעותי כדי שלא אוכל לגעת בך יותר. אתה לא שלי. מעולם לא היית, ולעולם לא תהיה.

 

"אפשר לראות מכאן את כל הכוכבים בגלקסיה." אני יודעת. הם האירו בשבילך וכבו כשהלכת.