לא יודעת למה עכשיו

אמבטיות של ארבע בבוקר גומרות אותי. מצחיק איך אני נגמרת כל פעם לפני שאני מתחילה. ארבע עשרה דקות לזריחה. החלון פתוח והתריס מגולגל מעלה. אני רוצה שהאור יעפיל על כל החושך שנמצא בתוכי. טבעתי בכל החרא של עצמי וכבר קשה לי לנשום גם כשאני על ניוטרל. זה כאילו שאני על פול גז כל הזמן. אבא מוריד איתי שוטים כי הוא יודע שזה לא משנה יותר, שאני לא משנה יותר. זה הדבר הכי כואב להגיד, "נע, זה לא משנה", בעיקר כשזה כן. חתכתי בשירותים בבית הספר. אני חושבת שזה היה ביום ראשון או שני, אני לא יודעת, אבדתי כל תחושת זמן שהיא. פתטי, ברור. אבל זה היה או זה או להתפרק באמצע השיעור, וחברי לכיתה לא מקבלים אותי כשאני ממוסטלת ומחויכת, אז במצבים בהם אני מפרקסת כמו חתול דרוס, הם לא יתקרבו אלי עם שוקר חשמלי. אנחנו הדור של השטן, ואני הבת שלו. אבל זה לא משתלם, אל תנסו. איך אני אוהבת וודקות שהן יותר זולות ממני. דברים כאלה גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. תודה על ההתחשבות, מאמא. התחלתי טוב אבל נגמרתי ככה-ככה. איכס, מה נהיה ממני. אני מסתכלת במראה ואני לא רואה אותי יותר. אני סתם גוף שמלא בגיבובי מילים וחצאי משפטים ומילים מגומגמות שלעולם לא יצאו לאוויר העולם, וסולואים של דיוויד גילמור שאני זוכרת בעל פה, כי אפילו לנגן אני לא יכולה יותר. וכואב לי, אני נשבעת שכואב לי. וכואב לי לכתוב שכואב לי ולהשאר באותו הסטטוס, ולהמשיך לכאוב. כאבים, כאבים, כואב. זה הכל.

 

היה איזה רגע בו סתיו גרם לי להרגיש כמעט חיה, אבל הוא דעך עם החורף שעבר והשאיר במקומו את קיץ; הבחור שאני מעדיפה לנסר לעצמי את היד מאשר להישיר אליו מבט. צריך לעבוד הרבה בשביל לאיים עלי, אבל תמיד נראה כאילו הוא בא מוכן. וכמו כאב הנעצים שנהג לנעוץ בי או כאב הסכין איתה פילח את ליבי או סובב על עורי, למדתי להתעלם. זה בסדר, תמשיכי ללכת. הוא רק עוד זוג עיניים תכולות מהעבר שלך, זה הכל. (אל תשכח ללטף לי את השיער ואז לצעוק לי שאני בת זונה ולחנוק אותי על הקיר).