יפן

הכל ריק. המוח ריק והגוף ריק והעיניים ריקות והשפתיים ריקות והאזניים ריקות וכל הסובבים אותי ריקים והמורים ריקים ויניב ריק וטל ריק ויואב. לא. והכל שורף לי, כאילו ננשכתי כולי וקפצתי אל תוך בריכה מלאה בחומץ. עונות המעבר מקלפות איתן את עורי המת, והכל שורף. והלילה מעיר אותי ואני נשרפת מול המסך הלבן. ושורפים לי האיברים, וכואבות לי העיניים כבר שבועיים. מישהו בעולם מקביל מנסה לתלוש לי אותן עם כפית, או דוחף לי קרני שמש טהורות אל תוך הקרנית. והראש. כואב לי הראש כמו שלא כאב לי מעולם. אבל המנטרה הקבועה מתנגנת: מגיע לך. זה הכל בגללך. יואב ביפן. שמעתי שהעכבישים שם ענקיים והצרעות יכולות לשמש ככלי נשק, אבל אין בי אפילו טיפת ספק שהוא לא יקסים גם אותן. קצת לפני שהוא טס ישבנו יחד ונגנו בשרשרת את האלבום היחיד של המפשעות. זה הזכיר לי קצת את כיתה יא' וכמה שאהבתי אותו, וכמה שאני אוהבת אותו עכשיו. 1. תניחי לזה. 2. תמותי. סיפרת לי שיש לך מישהי, שמה הוא נור וזה לא קיצור של נורית והיא מעשנת רק קאמל לייט ("מה, דווקא קאמל?" -"כן."). היא הבחורה שחפרה לך במוח שהעישון בריא לבריאות, אז התחלת לעשן. "זה מבריח את השדים, הם לא אוהבים עשן". אבל אני אוהבת אותך, לא? לא. כן. אתה יודע? בחיים לא הרגשתי כזו חלולה ומחוללת. אפילו לא אכפת לי שאתה לא אוהב אותי, זה כבר לא משנה. עכשיו אני רק רוצה שתחנוק אותי עם החגורה שלך ותצעק עליי שאני לא כלבה טובה מספיק כמו שהיית רוצה שאהיה.

 

 

דברים טובים??????????

ליאורי שלחה לי הודעה ב2:40. דיברנו על הדירה החדשה שלנו ועל החיים (דיי) וסיפרתי לה (ולכם, באותה ההזדמנות) שאחרי החופש אני נפגשת עם פסיכולוג. אני באמת, באמת אוהבת אותה עם כל הלב שלי, ומתרגשת להתחיל את החיים מחדש.