לפעמים כשחברים מהעיר הגדולה באים לשבת אצלי בכפר בשלוש בלילה הם אומרים שהם יכולים לנשום מהאף. הם מסתכלים לשמיים ואומרים, "יואו, אפשר לראות מכאן את הכוכבים, איזה קטע", ואני צוחקת ואומרת, "כן, אפס אחוז זיהום אוויר יש כאן" אבל בכלל חושבת שזה כי כל הכוכבים זוהרים רק בשבילי.

הסוף של שלישי

///אוטובוס חזרה הביתה/// ספסל לפניי ישבה גפן-אף-מושלם שכבשה ומחצה וערבלה לרועי את הלב עם השיער השחור החלק שלה וסוג הצחוק הזה שעושה לכל הסובבים לצחוק ככה סתם. לא שמעתי על מה הם דיברו, כי באותו הזמן אנתוני קידיס כבש ומחץ וערבל לי את הלב, אבל יכולתי לראות מבעד החריץ הקטן שיצרו המושבים את הגומות של גפן מתעמקות ואת הידיים של רועי רועדות בכל דקה בה דיברו. וזה הכאיב לי, כי גם אני רציתי להשפיע ככה על יואב, או נ' או ס' או ס2' או רועי, ושרף לי עוד יותר כשגפן הוציאה את הכריך שלה מהתיק ולעסה אותו אל מול עינייו של רועי שבאותו הזמן נראו כמו קריסטלים בחנות יהלומים, ואפה המושלם נשאר ישר וקטן וגומותיה שלה חפרו בורות עמוקים יותר בלחייה. לידי ישב חמודון מתוקון מיא' שקרא איזה ספר עבה ומטונף באנגלית שגרם לי להעריך אותו מעט יותר, ושאל אם קר לי בכל פעם שפתח את פתחי המזגן הקטנים מיד לאחר שסגר אותם. לא דיברנו כלל, חוץ מברגע בו שאל אם נשארו לי מים. עניתי שכן אבל שאיני אחראית אם הם מקולקלים, והוא לגם מהבקבוק בצורה כזו מגרה כאילו לא שתה שבוע. קצת רציתי אותו עירום אחרי כל זה. "מים מקולקלים לא יקלקלו אותי", הוא צחק והחזיר לי את הבקבוק, ובלי שהספיק להתאהב בי, הוא כבר פצח בשיחה עם גפן-שיניים-ישרות. וישבתי שם, בספסל האחורי באוטובוס, כשלידי יושב יא'ניק חתיך ולפניי רועי המהפנט וגפן-רגליים-רזות, ונקלעתי אל תוך משולש האהבה היפה ביותר שראיתי, ובפעם הראשונה מזה כמה חודשים, הלב שלי נשאר שלם. כי אתם יודעים מה? לאבא של גפן יש שם של ציפור.

 

למישהי חשובה בחיים שלי