אתמול בהרכבים גיל סיפרה לי שהיא גלגלה כל החופש ושעכשיו היא לא יכולה לשיר ורציתי לתלוש לה את הריאות מהחזה כדי שתראה כמה היא כפויית טובה כלפי המורה שלה לפיתוח קול. רציתי לצעוק עליה שזה לא הוגן כי היא זמרת במגמה ויש לה אחריות מסוימת על הכתפיים, אבל אז נזכרתי בכל הפעמים שאמרתי שאני רוצה להתגלגל עם איזה בחור ולא עשיתי את זה כי יש לי ערב מגמה לעבור וריאות שלמות לפתח. אז צרחתי את הנשמה שלי כשהיא עמדה בצד וניסתה לחמם את מיתרי הקול היבשים שלה. סבביסבביסבבי

רעד

ובבום אחד זה התפרץ. עומס רגשי. אני זוכרת שפעם אהבתי להרגיש כאילו מתערבלת בתוכי מערבולת של הכל מהכל כי זה גרם לי להרגיש חיה, אבל היום אני מרגישה כאילו מישהו לוחץ לי על הלב עם צ'ופסטיקס ומעלה לי אותו במעלה הגרון, וזה עושה לי בחילה. אני לא רוצה להקיא שוב. אני יודעת שברגע שאגיע לשלווה פנימית מוחלטת, אדע שקט כמו שלא ידעתי מעולם. וזו השאיפה שלי, להכות חזק בשלווה הזו. אני לא אוהבת כשהכל רוטט והאצבעות לא יודעות מנוח. (אבל טוב לי. והיה לי טוב היום בשעות הקטנות של הלילה כמו שלא היה לי טוב הרבה זמן).

 

וכשהקול של לאנה מתנגן מהמחשב, אני נשענת אחורה ונרגעת.

 

עריכה

אני רוצה למות

בייסורים

שוב דם על המצעים