מחר

אני רוצה לכתוב כבר המון זמן, אבל המילים הנכונות לא מצליחות לזלוג אל הדף האינטרנטי הוירטואלי הממוחשב הלבן, והאצבעות לא מצליחות לחשמל את המקשים. רציתי שהמילים ירדו כמו גשם ויציפו את דף העריכה, כאילו שכל טיפה שמתנפצת על המסך היא מילה שאני צריכה להוציא מהראש. רציתי שהמילים יתפרצו החוצה ממני כמו זרם ששובר סכר אחרי שבוע של נסיונות, אבל במקום רק נאטמתי והנחתי למילים להיאמר לי בראש ולגרות אותי, ולעצמי להתאמלל מהעובדה שאיני יכולה לפתוח את הכלוב כי כל המפתחות הנכונים טבעו בדשא הגבוה. אבל מחר זה קורה. ורציתי לכתוב את זה. בעוד פחות מעשרים וארבע שעות החלום שלי מתגשם ואני מתרגשת כבר ממאי ומכינה את עצמי נפשית מחודש מרץ. מחר אשמע את הפיקסיז בלייב והם ינגנו את כל הגדולים שלהם ואני אהיה שם ואעוף עד לעננים ובחזרה. אני מאושרת כי אני עושה משהו בשביל עצמי ובשביל הנשמה המסורסת שלי. זה טוב, ויהיה טוב וטוב לי עכשיו. שרתי במקלחת את חצי מהאלבומים שלהם וזייפתי כמו גדולה כי מי עוד יכול לשיר כמו בלאק פרנסיס חוץ מבלאק פרנסיס בכבודו ובעצמו. באמצע פורטוגל גרמניה אמא אמרה לי להעביר לערוץ עשר והעברתי בדיוק כשהבחורה המעצבנת עם השמלות היפות בגאי פינס אמרה שהפיקסיז נחתו בשלום בארץ. אני בגלקסיה אחרת, ואני מאושרת עכשיו כמו שלא הייתי הרבה מאוד זמן. נשבעת.