הפעם הראשונה ששיחקתי

קיבלתי את השרביט המיוחל מהכפרוש הזאת. אני חייבת להודות שלא האמנתי שאקבל אחד ושכמעט עברתי על החוקים וגנבתי אותו, אז אני שמחה שקיבלתי במקום לגנוב אותו ולהביך את עצמי. חוץ מזה, מה כיף בלגנוב שרביט בלי היכולת להעביר אותו הלאה?

 

בכל אופן, החלטתי לכתוב על הפעם הראשונה בה שיחקתי על במה.

 

כשהייתי בכיתה ו' הגיע לכפר (אני עדיין כמעט בטוחה במאה אחוזים שהוא ניסה להגיע למקום אחר וממש בטעות נתקע בכפר לנצח) מורה לדרמה ומשחק. בגלל שזו הייתה אחת מהפעמים היחידות שהתעניינתי בחוג כלשהו (אחרי שסיימתי עם שלוש שנים נהדרות של טניס ובין לבין המשכתי עם שיעורי הרכיבה), קיבלתי את אישורם המיידי של אמא ואבא. זו גם הייתה אחת הפעמים היחידות שמורה כלשהו הגיע לכפר, חוץ מהמורה לטניס שהחליט שנמאס לו לעסוק בילדים מציקים אחרי ארבע שנים והמשיך הלאה לעיר הגדולה, אלסו נון אס, רעננה. השמועה שהגיע מורה חדש לכפר הועברה במהירות שיא בין אמהות ממורמרות שחיפשו נואשות מקום לזרוק בו את הילדים שלהן לכמה שעות, ובין השכבות בבית הספר היסודי. 

 

לא עברו שבועיים ואני וכמה מהחברים היחידים שנותרו לי מהשכבה באותה תקופה החלטנו לבדוק את העניין (היי, ביניהם היה יואב שגם אז הייתי מאוהבת בו). הבנו שהשיעור יתנהל באחד מהחדרים הנותרים ב"בית העם" פעמיים בשבוע. אמא מיד חשבה שזה יהיה רעיון נהדר להכיר דרכו ילדים חדשים, אבל אני בכלל הצטרפתי כי המורה היה סופר חתיך על מהחלל. אחרי התלבטויות "קשות" החלטנו להגיע לשיעור הראשון ולברר מה קורה שם. מסתבר שחצי מילדי הכפר הגיעו וביניהם כמה בוגרי כיתה ז' שאז נורא פחדתי מהם. נכנסתי לפאניקה נוראית והייתי בטוחה שזה הסוף שלי ושהז'יניקים הבריונים באים לרדוף אותי. יצאתי מהחדר בריצה משפילה למדיי והמורה בא אחרי. נשענתי על הקיר והתחלתי לבכות כמו ילדה אינפנטילית, אבל המורה רק הסתכל לי בעיניים ואמר שאם הוא אפילו יחשוב שמישהו יעשה לי משהו, הוא מיד יסלק אותו מהשיעור. ניגוב דמעות, חיוך קטן, ליטוף שיער ונכנסנו חזרה.

 

אני לא יכולה לתאר את כל החוג במילים מהסיבה הפשוטה שאני לא זוכרת אותו בפרטי פרטים, אבל אני כן יכולה להגיד שהשיעורים עזרו לי בצורה פיזית ובצורה מנטלית אפילו יותר, ושאני מודה למורה שלא וויתר עליי ושכנע אותי לנסות ולהמשיך. ההתחלה הייתה מפחידה, כמו כל התחלה של משהו חדש, אבל אני זוכרת שכשהבנתי שהמורה ממשיך הלאה גם הוא, חלק קטן בי נבל. לא רק שהשיעורים היו מהנים בצורה לא נורמאלית, אני חושבת שזו הייתה גם הפעם הראשונה שהרגשתי שאני פורחת ממשהו ושאני סוף סוף מצליחה להביע את עצמי. אולי לא יצאתי משם עם קשרים חזקים וחברויות נפלאות כמו שאמא קיוותה והתחננה שיקרה, אבל פחד הבמה שהיה כלוא בי השתחרר ממני או לפחות שם את עצמו על off תודות לשיעורי האלתור, וגם הגמגום עבר כמעט לגמרי עם הזמן. כמובן שהוא חזר כשהחוג נגמר כי אני והוא באים ביחד, אבל זו לא הנקודה. אני בטוחה שאין צורך להוסיף שהשיעורים מאוד עזרו לי עם הביטחון העצמי הנמוך והרעוע שריחף מעליי כמו ענן סערה לכל אורך כיתה ו'. בנוסף, הבנתי שאין לי שום סיבה לפחד מילדים שגדולים ממני. הם בסך הכל ילדים בדיוק כמוני, רק מגודלים יותר ועם הרבה יותר כוח (אוי).

 

בסוף השנה העלנו הצגה שכתבנו בעצמנו והופענו איתה ביריד שהתקיים אז בכפר. זו הייתה הפעם הראשונה בה שיחקתי והופעתי על במה, אם אתם לא מחשיבים כמובן את סולו החלילית שהיה לי בכיתה ה' בטקס יום הזיכרון. אמנם הקהל לא בדיוק היה מרותק להצגה עם כל היריד שהתנהל באותו הזמן, אבל אני זוכרת שנורא נהניתי לשחק עם יואב. אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה ההצגה, אבל אני כן זוכרת שיכולתי לשמוע צחקוקים מסביב לבמה הקטנה שהקמנו לבד. תוך כדי ההצגה אחד השחקנים שכח את הטקסט שלו ובלי לחשוב פעמיים תפסתי פיקוד ואלתרתי איזו שטות ומיד נכנסו לקטע כל שאר השחקנים עד שהתחברנו לקטע הבא. כשההצגה נגמרה וירדתי מהבמה קיבלתי חיוך נוסף מהמורה שהיה שווה הכל. זה היה פינאלה נהדר לשנה נהדרת. 

 

אמנם לא המשכתי לשחק כשהמורה עזב, אבל אני יודעת שנבניתי שם מחדש. אני לא מתחרטת על השנה הזאת ואני בטוחה שאם הייתה לי את האפשרות לחזור לשחק לא הייתי מהססת לרגע. אז תעשו לעצמכם טובה ולכו ללמוד משחק.

 

וזו הייתה הפעם הראשונה שלי. אני מניחה שעכשיו אני צריכה להעביר את השרביט (טוב מה אני מזיינת, זה החלק שהכי חיכיתי לו). אז קודם כל, אזרוק את השרביט לכמה דגים שאני אוהבת; דג מוזר שאני מאוד מתגעגעת אליו (רגע של מבוכה), ודג זהב שאני מאוד אוהבת. חביב אבל לא אחרון יהיה מר בחור שהוא בחור נפלא ומרתק, ולמרות שמספר שלוש הוא מספר המזל שלי, גם לcarrion מגיע. הנה, עכשיו תעשו איתו דברים מועילים.

 

תשארו טובים.

19 מחשבות על “הפעם הראשונה ששיחקתי

  1. תמיד אמרו שמחשק מאוד משחרר ובונה בטחון, משמח לקרא את זה ולראות שזה שניה בך ובנה אותך ובכלל הידיעה שיש מורה שבאמת אכפת לו תמיד עושה חשק ללמוד. אלו מסוג התחושות והרגעים שאף פעם לא שוכחים. 
    עכשיו הפלת עלי את הקללה ואין לי שמץ על מה לכתוב. אבל אכתוב! ותודה לך 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s